מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי, נולדתי בשנת 1961 בחולון בבית החולים צהלון. שם אמי פנינה ושם אבי אורי. יש לי אח אחד הצעיר ממני ב-8  שנים, החי כבר  20 שנים בסידני שבאוסטרליה.

יש לי 3 ילדים – יניב, ניצן ומור, ו-4 נכדים – אופיר, אביב, איתי, ואור.

לאימי שני אחים – רבקה ומוטי. רבקה הסבתא של שי

משפחתי מצד אמי – סבא וסבתא רבא שלי, רבקה ואוריאל קטן,  התחתנו באיסטנבול בשנת  1920, הם עברו לברצלונה ומשם קיוו להגר לארגנטינה, אך בשל קשיים כלכליים הם נאלצו לחזור לטורקיה. בשנת 1948, עלו עם ילדיהם לישראל, והבנים התגייסו מייד לצבא.

סבי  וסבתי, לאון ולאה, עלו לארץ בשנת 1948 עם בתם הבכורה פנינה (אמי), ובארץ נולדו להם עוד שני ילדים: רבקה (סבתה של שי) ומוטי.

כשהגיעו לארץ גרו בבית ערבי קטן בכפר סלמה, ולצידם גרו גם הורי סבתי ואחותה עם משפחתה. סבי עבד בסלילת כבישים ובחברת החשמל. סבתי הייתה עקרת בית.

אימי פנינה נולדה בשנת 1945, ועבדה כמנהלת חשבונות. אבי אורי היה בצבא קבע.

אני גדלתי במחנה אלנבי בירושלים, שהיה  קרוב לגבול עם ירדן, בסמוך לשכונת ארמון הנציב. החיים בשכונה היו קהילתיים מאד, מעין קיבוץ קטן. אני זוכרת שמדי פעם היינו מתאספים, כל משפחות המחנה, לצפייה בסרט שהוקרן על קיר אחד הבתים. לילדים חלקו, במהלך הצפייה, תפוחי אדמה מפוייחים שנצלו במדורה.

זכור לי שבשבתות היינו מטיילים עד הגבול וצופים על העיר העתיקה שהייתה בשטח ירדן.

זיכרון נוסף שיש לי הוא שבימים שלפני מלחמת ששת הימים, מילאו המבוגרים שקי חול שהוצבו בחלונות על מנת להגן על הזכוכיות מפני הפצצות. במלחמה  עצמה היינו בבית של סבתא וסבא שלי ביפו, וכשחזרנו הביתה מצאנו שקירות הבתים חוררו מרסיסים של פגזים.

כשהייתי בכיתה ב' עברנו לגור בקריית שרת שבחולון. למדתי בבית ספר היסודי "שנקר" ולאחר מכן בבית ספר "תיכון חדש".

זיכרון שחוזר אלי בימים אלו הוא זיכרון האזעקה הראשונה במלחמת יום כיפור. הייתי ילדה בת 12 ובאותו היום ירדתי למטה לשמור על אחי ועל בן הדוד שלי (דוד של שי). פתאום נשמעה אזעקה שהגיעה משום מקום. אני זוכרת את הבהלה אבל גם זוכרת בצער שידענו מה המשמעות. היינו ילדים שכבר שמעו אזעקות בעבר. אני זוכרת את הימים שישבנו במקלט, את הבריסטולים השחורים שהודבקו על זכוכיות החלונות על מנת שמטוסי אויב לא יונחו למרכזי ישוב על ידי אורות הבתים ("האפלה") ושפנסי המכוניות נצבעו בצבע כהה מאותה הסיבה.

זיכרון נוסף שיש לי מהמלחמה הוא הקשר שנוצר ביני לבין חייל מילואים שקיבל חבילה ששלחתי דרך הוועד למען החייל. חלופת המכתבים/ גלויות בינינו נמשכה זמן מה ועד היום אני שומרת את מכתביו.

הילדות בחולון עברה עלי בשכונה. היינו חוזרים מביה"ס, אוכלים צהריים, מכינים שיעורים ובשעה ארבע היינו יורדים למטה, לרחוב. (בין שתיים לארבע אסור היה לעשות רעש ולהפריע את מנוחת השכנים). למטה היינו, כל ילדי השכונה משחקים באין ספור משחקים שעברו מדור לדור: מחבואים, תופסת, 3 מקלות, חבל, גומי, גולות, גוגואים, משחקי כדור ועוד.

בשלב מסוים, כשהחל להחשיך, היו האמהות יוצאות למרפסת ומתחילות לקרוא לילדים לעלות הביתה לארוחת הערב.

בסיום לימודיי בבית הספר "תיכון חדש" התגייסתי לצבא. בצבא הייתי מכ"ית, בתחילה בבסיס טירוניות בה"ד 12, ולאחר מכן בבסיס טירונים בה"ד 4. באותם הימים בנות לא שרתו בתפקידים קרביים כמו בימינו, ולהיות מכ"ית נחשב קרבי.

בשנת 1981 התחתנתי עם יוסי, ונולדו לי שלושת ילדיי. זמן קצר לאחר נישואיי, השלמתי תעודת הוראה, ובמשך 35 שנים הייתי מורה, רכזת שכבה ומנהלת בי"ס.

בשנת 1990 עברנו להתגורר בקיבוץ קל"יה שבצפון ים המלח. הגענו לקיבוץ בשלב שבו התחילה ההפרטה, אך עדיין השתמרו בו שירותי וחיי קהילה. המכבסה וחדר האוכל פעלו מדי יום, וארועי תרבות היו דבר שבשגרה.

אני זוכרת שמדי ערב היינו אוכלים בחדר האוכל ועם סיום הארוחה היינו יושבים על הדשא, שליד חדר האוכל, קבוצות קבוצות במפגש חברתי. מדי שישי בערב התקיימה גם הרקדת ריקודי עם ברחבת חדר האוכל. מאד אהבתי את החיים בקיבוץ.

היום אני גרה בתל אביב ונהנית מחיי הפנסיה.

הזוית האישית

שי: היה מעניין, גיליתי דברים על אתי, למשל שגרה על הגבול עם ירדן. אתי: ראשית, השהייה עם שי פעם בשבועיים הייתה לי נעימה וקרבה בינינו. מלבד זאת היה מרתק לשמוע סיפורים מסבים וסבתות אחרים ולראות את נקודות ההשקה ואת השוני.