מאגר סיפורי מורשת

אני ליה סיימונס, ילידת 16.11.2011 שומעת את עדותה של סבתא שלי, אימא של אימא שלי, ילידת 8.8.1929 – ברכה חן (ברטה יוסף). גרה בהוד השרון (מגדיאל).

"נולדתי בעיר פוקשן ברומניה. עברנו לבוקרשט בגיל שנה וחצי ושם גדלתי. למדתי בבוקרשט בבית ספר של גויים ואחר כך בבית ספר יהודי. שיחקתי עם בובות ועם כדור, היו לי כל מיני משחקים. אני זוכרת שהיה לי קסילופון. היו לי חברים מבית הספר, אני כבר לא זוכרת שמות. הייתי בגן יהודי, קראו לו "צ'וקנו", היו שם שתי גננות שהגיעו מארצות אחרות ולא דיברו טוב רומנית והיתה עוד גננת שלימדה אותנו שירים. מאוד נהניתי בגן הזה.

בגיל 10, בלילה לקחו אותנו מהבית והביאו אותנו מחוץ לבוקרשט לבית ספר ריק, היו שם שוטרים וחיילים עם רובים. היינו שם שבוע, אני והמשפחה שלי. בלילה אחר העבירו אותנו משם והביאו אותנו לתחנת רכבת והיו שם קרונות, העלו אותנו לקרונות. שאלנו "לאן הולכים", והנאצים אמרו: "יהיו בסדר". סגרו אותנו בלי אוכל ובלי כלום. היה סתיו בחוץ. נסענו לכמה ימים ועצרנו ליום- יומיים ושוב נסענו. הגענו לאוקראינה, לאזור של שדות, שמו אותנו בצריף לכמה ימים. גם שם לא אכלנו. משם העבירו אותנו למקום בשם "סרקה". שמרו עלינו נאצים עם רובים.

הכניסו אותנו למקלחות וגילחו לנו את השיער. עבדנו שם בכל מיני עבודות תמורת מרק. אח שלי הגדול היה מצליח לברוח מדי פעם ולהביא לנו אוכל. היינו שם כמעט שנתיים. היינו אחר כך גם במחנה ריכוז. חזרנו בסוף המלחמה לבוקרשט.

רצינו לעלות לארץ ישראל, באותו זמן היה בישראל שלטון אנגלי והיה אסור לעלות לישראל, אם היו תופסים אותנו היו מחזירים אותנו חזרה. לקחנו מורה דרך והוא הוביל אותנו להונגריה – בודפשט, היינו שם, אמרו לנו לומר שאין לנו לאן לחזור אם יתפסו אותנו. ארגון הג'וינט, שהוא ארגון יהודי אמריקני, לקח אותנו משם לוינה שבאוסטריה, היו שם הרבה יהודים שחיכו לתור שלהם לעלות ארצה, חיכינו שם בערך שנה וחצי. למדתי באוסטריה עיצוב אופנה. קנו לי שם מכונת תפירה, בחנות של חליפין. יש לי את המכונה עד היום והיא עובדת.

אבא שלי נפטר עוד לפני המלחמה ברומניה, היינו עם אימא שלי. שאלו אותה לאן אנחנו רוצים לנסוע, לארה"ב או לארץ ישראל? ואימא שלי ענתה "לארץ ישראל".

הגענו לארץ ישראל בשנת 1947. הפלגנו באונייה "קמפידוניה" מאיטליה. הגענו בלילה לחיפה, עצרנו באמצע בים. הגיע שליח גבוה וגדול עם רשימה לדעת מי הגיע והסביר שאנחנו לא יכולים לרדת באופן רגיל. קפצנו מהאונייה לסירה. בצד האחורי של הנמל, באמצע הלילה. לקחו את הבחורים הצעירים משם לצבא. מי שנשאר לקחו אותו למקום שקוראים לו "מעברה". היו שם אוהלים. היה שם קר וגשם.

אחותי הגדולה הגיעה עוד לפנינו לארץ ישראל, ליפו. ואח שלי הגדול הגיע גם לפנינו למגדיאל. השליחים יצרו איתם קשר והם הגיעו. גרנו אצל אחותי (אני, אחותי השנייה ואימא שלי). אימא שלי חיפשה מקום אחר לגור. עברנו למגדיאל. היה שם בית אריזה ריק ושם גרנו. עברנו משם לבית שאימא השכירה, לא רחוק מאיפה שאני גרה היום.

אחר כך הכרתי את סבא והתחתנו. אימא שלו ראתה אותי במרפסת של הבית ששכרנו וסיפרה לו עלי. הייתי יפה ואת דומה לי בדיוק.

התחתנו כשהייתי בת 21, בשנת 1950. היה קשה לבקר את הקרובים. לא היו הרבה מכוניות והיו עוברים ממקום עם חמור ועגלה. היה צריך ללכת ברגל לרמתיים ומשם לקחת אוטובוס שהיה עובר פעם ביום.

היו לנו פנקסים עם בולים ותמורת כל בול היית מקבל ביסקוויטים, קמח, ביצים וסוכר. הייתה עוברת עוברת עגלה עם חלב ולפי כמות האנשים במשפחה, היו מקבלים ספל חלב ליום, ולמי שהיה ילדים קטנים, היה מקבל קצת יותר. היה לנו מקרר של קרח והיו מחלקים קרח. כשהתחתנו, הלכו לרבנות. הרבנות נתנה אישור ומשם היו הולכים למועצה ושם נתנו לנו הקצבה לחתונה – קמח, ביצים, שמן ושני נקניקים בשביל החתונה. לא היו סופרמרקטים אלא צרכניה של הממשלה.

תמיד אהבתי להתלבש יפה ולהיות מטופחת. אני אראה לך עכשיו את מכונת התפירה שלי מאוסטריה – וינה, המכונה בת 75, יש לי עוד חוטים משם."

סבתא הראתה לי שהמכונה עוד עובדת והיא תופרת איתה היום.

הזוית האישית

ליה הנכדה המתעדת: היה לי מעניין ומרגש להבין איך היו החיים של סבתא, בעברה ובמיוחד כשהיא הייתה בשואה.