מאגר סיפורי מורשת

שורשיה של משפחתי

שורשיה של משפחתי נטועים בארבע ארצות לפחות: מצרים, תימן, סוריה וישראל.

סבי מצד אבי, נתן שרעבי, הגיע מתימן למצרים, שם שודך לסבתי ויקטוריה, ילידת צפת.

סבי מצד אמי, משה מזרחי, נולד במצרים, שם הכיר את סבתי אליס, שהגיעה למצרים מהעיר חלב שבסוריה, עיר הולדתה.

הורי, יצחק ורינה, הכירו זה את זה בקהיר, בירת מצרים. האהבה פרחה ביניהם והם נישאו והביאו לעולם את שלושת הבנים הראשונים, שנולדו במצרים. אני, הרביעית במספר מתוך תשעה ילדים, נולדתי בישראל, בבית חולים שערי צדק שבירושלים.

ארבע תחנות

בשנת 1949, חודשים אחדים לאחר הכרזת המדינה, החליטו הורי לעזוב את מצרים ולעלות לישראל.

חלון ההזדמנות לצאת ממצרים היה קצר מאוד והם נאלצו לעזוב בידיים ריקות: ללא רכוש, ללא תעודות, ללא תמונות. חיים שלמים נשארו מאחור.

כיוון שלא יכלו להגיע ישירות לישראל הם הפליגו באוניה לאיטליה ומשם לאחר שלושה חודשים הגיעו לארץ.

התחנה הראשונה בארץ ישראל הייתה מושב בית זית, שבמבואות ירושלים. אל המושב הגיעו הוריי עם כעשר משפחות הכוללות חברים ושלושת אחיו של אבי.

במהלך השהות במושב נתגלו חילוקי דעות בין אחד האחים לחברי המושב. הורי התחבטו בשאלה אם להישאר במושב בלי אחיו של אבי או לעזוב יחד איתו. לבסוף גבר רגש הנאמנות על תחושת הנוחות וכל הקבוצה עזבה כאחד את המושב.

התחנה השנייה הייתה בישוב בצרה, הסמוך לגבול. החיים שם היו בסכנה מתמדת. אבי ישן דרוך, כשלצידו הרובה, שכן מחבלים הסתננו מעבר לגבול וסיכנו את חייהם. כעבור זמן הכריעה הסכנה הביטחונית את הכף והם עזבו את בצרה ועברו למעברת עיר המפרץ.

כאן, בתחנה השלישית, מתחילות שבע שנים שמשלבות בתוכן קשיים רבים עם חוויות יפות ומרגשות.

תנאי החיים במעברה היו קשים מנשוא: חיינו עשר נפשות בצריף שבו שני חדרים, ללא חשמל, ללא מים זורמים בבתים, ללא שירותים פרטיים, ללא חדר רחצה. הבישול נעשה על פרימוס, והרחצה – במים שחוממו במיכל ענק.

דרכי הגישה לא היו סלולות ובחורף שקענו בבוץ. לא היתה תחבורה ציבורית נגישה וודאי שלא כלי רכב פרטיים. כלי התחבורה המצוי היה עגלה וסוס של אחד מדודיי, שהסיע אותנו לקריות הסמוכות בשעת הצורך.

העוני ניכר בכול – בלבוש, בריהוט, בהנעלה. לצערי תנאי החיים גבו מאיתנו אישית מחיר כבד, כאשר באחד הימים אחותי בת השנתיים נפלה לתוך מחבת רותחת שהייתה מונחת על פרימוס בפאתי החדר. היא נכוותה באופן קשה מאוד, אמי נשאה אותה על ידיה דרך ארוכה, עד שהגיעה לישוב סמוך ונסעה משם באוטובוס לבית החולים. את סימני הכוויה היא נושאת עד היום על חלק מפניה וראשה.

גם אחי הצעיר ניצל בנס כשנפל לתוך בור ספיגה וכמעט טבע.

ואף על פי כן היינו מאושרים. כילדים, לא הכרנו צורת חיים אחרת. זו הייתה הנורמה הסביבתית ומילאנו את ימינו במשחקי חברה של ממש, בביקורים הדדיים, בצעצועים מאולתרים, בהתכנסויות משותפות בימי חג ושבת.

אכן היינו עניים ברכוש, אך עשירים מאוד בחוויות.

ימי המעברה באו אל סיומם לאחר שביתת רעב בת 3 ימים שעשו כל תושבי המעברה מול עיריית חיפה. ואכן בשנת 1959 פוזרו כל תושבי מעברת עיר המפרץ לבתים (שיכונים) בקריות הסמוכות.

הורי הגיעו לקריית ים, קריה צעירה שרבים משטחיה אז היו גבעות חול. חודש לאחר בואנו נולדה אחותי הצעירה, הילדה ה-9 במשפחה.

הייתה זו התחנה האחרונה של הורי – הם חיו בדירה זו עשרות שנים עד יום מותם. בדירה בת 56 מ"ר גרנו 11 נפשות. לעומת הצריף היא נראתה לנו כארמון.

הריהוט בה היה מנימליסטי: בעיקר מיטות וארונות בגדים, אבל דומה שהיא מתרחבת וגדלה בכל פעם שאנו מארחים בה חברים ובני משפחה מזדמנים.

חינוך ודרך ארץ

הדגש בבית היה על חינוך ודרך ארץ. אלה היו הערכים שהיו בראש הסולם של הורי ולכן, למרות המחסור, אני ואחיי רכשנו השכלה והשתלבנו בעבודות ראויות ומכובדות: סגן אלוף בחיל אוויר, מנהל שיווק, מורות, בנקאיות, מהנדס.

אני למדתי באוניברסיטת חיפה – ספרות, היסטוריה והכשרת מורים, והייתי מורה בבית הספר התיכון בו למדתי. אהבתי את תלמידי ונטעתי בהם אמונה בעצמם וביכולותיהם, כיוון שצמחתי בעצמי מאותם קשיים.

שתי מלחמות

משנות ה-60 וה-70 זכורים לי בבהירות רבה שני אירועים לאומיים משמעותיים: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

במלחמת ששת הימים, שפרצה ב- 5.6.67 הייתי תלמידה בת 16.5 בכיתה י"א. כל תלמידי התיכון התגייסו לביצור שטח בית הספר בעזרת שקי חול. המתח באוויר נמשך שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה, אולם המלחמה עצמה ארכה 6 ימים. הניצחון היה מוחץ והביא להרחבה משמעותית של שטח המדינה ולשחרור החלק המזרחי של ירושלים.

בשידור מצעד צה"ל צפינו בטלויזיה שחור לבן בביתנו יחד עם עשרות שכנים שנדחסו בסלון הקטן. הביקור הראשון שלי בכותל לווה בהתרגשות גדולה וכמוהו טיול ההמשך למחנות הפליטים, לחברון ולערים סמוכות.

בניגוד למלחמת 6 הימים, מלחמת יום הכיפורים באה עלי, כמו על כל המדינה, בהפתעה גמורה – בצהרי יום הכיפורים (6.10.73), כשאני יושבת על ספסל בבית הכנסת ומדמיינת את ארוחת הערב המצפה לי. הצפירה בשעה 2 בצהריים קטעה את דממת היום הקדוש. מרגע זה התחלקו חיינו למה שהיה לפני ואחרי הצפירה.

במלחמה זו חוויתי לראשונה אבדן של אנשים יקרים שחיו סביבי. קרובי משפחה, תלמידים ושכנים נהרגו או נפצעו והיו חלק מהמחיר הכבד, שגבתה מלחמה זו. זכרון הכאב, כשליוויתי את גיסתי למרכזי מידע, כדי לברר אם ידוע מה עלה בגורלו של אחיה, צרוב בי עד היום. לצערי, התברר כי נהרג כבר בראשית הקרבות בגבול מצרים.

מעל 2,000 חיילים, ממיטב בחורינו, נהרגו במלחמה זו. השכול היכה במשפחות רבות.

אגב, בשתי המלחמות לא היה לנו מקלט וודאי שלא ממ"ד. הסתפקנו בהאפלת החלונות בעזרת בריסטולים שחורים (לא היו לנו תריסים) וישבנו בחשיכה כדי שמטוסי האויב לא יזהו ישובים. סמכנו על אלוהים ועל צה"ל.

אירועים נוספים

השנים שבאו אחרי המלחמה היו קשות והביאו איתן שינויים חברתיים ומדיניים (ועדות חקירה, הפגנות, חילופי ממשלות).

שני אירועים נוספים ומעוררי גאווה חרוטים בזיכרוני משנות ה-70 וה-80: מבצע אנטבה ופיצוץ הכור.

ב-4.7.76 ביצע צה"ל מבצע נועז, העולה על כל דמיון, במהלכו שוחררו חטופים שהוחזקו באנטבה ע"י טרוריסטים. כולנו היינו מלאי גאווה על תושייתו ועוז רוחו של צה"ל שחצה 4,000 ק"מ כדי לשחרר יהודים שנשבו.

לאירוע השני, השמדת הכור האטומי בעיראק ב7.6.81 יש לי זיקה אישית, כיוון שאחי הגדול היה שותף בסוד העניינים – דבר שכמובן נודע לנו רק לאחר שנים, כשאפשר היה לספר פרטים על האירוע. אחי השתתף בתוכניתו של יהורם גאון בטלוויזיה וסיפר על חלקו בפעולה, סיפור מעורר התפעלות על גבורה, עוז רוח ותושייה.

כמובן שזכורות לי היטב מלחמת לבנון הראשונה והשנייה וכל מבצעי צה"ל כגון: חומת מגן, עמוד ענן, עופרת יצוקה, צוק איתן – בהן השתתף בני כלוחם.

נראה מיותר להסביר את החרדה שליוותה אותי בכל אחד מהם.

חיי האישיים שזורים בקורות המדינה

במקביל לאירועים הלאומיים התרחשו בחיי אירועים פרטיים: נישאתי, הבאתי לעולם בן ובת, למדתי לתואר שני בספרות באוניברסיטת חיפה, השתלמתי בנושאים שונים ומילאתי מגוון תפקידים בבית הספר: רכזת מקצוע, רכזת חינוך חברתי, רכזת קהילתית, רכזת פדגוגית, רכזת מערכת, מחנכת…

ילדי בגרו, רכשו השכלה אקדמית ונישאו.

ב-2004 התרחש הפלא הראשון: נולד נכדי הבכור אייל.

אחריו נולדו שני נכדים נוספים: אופיר ואריאל, ולפני כחצי שנה נולדה לבני בת – נכדתי יובל.

בכל אותן שנים שמרנו על לכידותה של המשפחה המורחבת והערכים, שהנחילו לנו הורינו, מתקיימים בנו יום-יום.

כולנו – אחים, אחיות, גיסים, גיסות, אחיינות, אחיינים ונכדים – בקשר יום-יומי.

אנו חוגגים יחד חגים ושמחות ותומכים זה בזה בשעת משבר.

כיום אני גרה בבית פרטי ומרווח אבל, האם אני עשירה יותר מהילדה שהייתי? האם אני עשירה יותר מהוריי? מסופקני!

הזוית האישית

רחל מספרת לתלמידים סיפור חיים מרגש, השזור בקורות המדינה – סיפור העובר בתחנות שונות ודרך אירועים מרכזיים ומשלב בתוכו ערכים חשובים ומסרים לחיים.

סרטון לסיכום הפעילות, מאי 2018: