מאגר סיפורי מורשת

הרקע לסיפור

לפני שבע שנים, בהיותי בן שלוש שנים בלבד, סבא משה שלי נפטר. נעלם מחיי.

היה זה סבא שהיה מאוד מאוד קרוב אלי. סבא שמאוד מאוד אהב אותי ושאני מאוד אהבתי אותו. לסבא משה שלי היה חלק מאוד גדול בחיי במהלך שלוש שנות חיינו המשותפות והקצרות כל כך. היה בינינו קשר מיוחד במינו, היינו כמעט בשר אחד ומאז שסבא משה נפטר לא היה לי עוד קשר כזה עם איש.

אז מדוע החלטתי לכתוב על סבא משה? נדמה לי שזה כל כך הגיוני ונכון לי.

אהבתי ואני עדיין אוהב מאוד ומתגעגע לסבא משה אך בעצם כילד קטנטן בן שלוש כמעט ולא הכרתי אותו. היכן גדל, מי היו הוריו, אילו חוויות חווה בילדותו, האם גם לו היה סבא אהוב במיוחד? שאלות רבות שאין לי תשובות עליהן.

סבא נפטר כשהוא בן 68 ואני רק בן שלוש. נותרתי ללא כל מידע אודותיו. בעבודה זו תהיה לי הזדמנות להכירו, לחקור את חייו וללמוד

מי אתה סבא משה שלי?

סבא משה נולד בשנת 1947 לאביו חנוך ולאמו פרידה.

חנוך גוטמן, אבי סבי (סבא רבא שלי שכלל לא הכרתי כי נפטר בטרם נולדתי), נולד בפולין בשנת 1922.חנוך גוטמן נולד וגדל בעיירה הפולנית פרצ'ב. עיירה בחבל לובלין, במזרח פולין. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בעיר כ- 5000 נפש אשר היוו למעלה ממחצית תושבי העיר. בעת הכיבוש הנאצי, תחמו הנאצים את הקהילה היהודית בגטו ולאחר מכן, בספטמבר 1942, שולחו יהודי העיירה ואלפי יהודים נוספים למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו. מס' קבוצות של פרטיזנים (יהודים צעירים בדרך כלל, שנמלטו בדרך לא דרך ליערות על מנת להלחם בגרמנים הצוררים).

משפחתו של סבא משה

שסבא רבא חנוך, הצטרף אליהם, פעלו ביערות שמסביב לעיירה ובמהלך שנות המלחמה נמלט חנוך לרוסיה ושם חי בסתר בדרכים שונות ומשונות עד לסוף המלחמה. סבא רבא חנוך ניצל כשהוא בודד, מוכה, רזה ורעב. כל משפחתו נספתה בשואה.

פרידה ליכט, אמו של סבא משה (סבתא רבתא שלי שכלל לא הכרתי כי נפטרה בטרם נולדתי), נולדה בפולין בשנת 1924. פרידה ליכט נולדה בגליציה המערבית שבפולין. בספטמבר 1939 עד 1940, התעללו חיילים גרמנים שפלשו לפולין: יהודים נחטפו לצורך עבודות כפיה הטילו עליהם גזירות כלכליות שונות. כמו כן יודנראטים (מנהיגים יהודיים בעלי השפעה בקהילה היהודית שנבחרו ע"י הנאצים על מנת שהם עצמם יבחרו מבין המשפחות היהודיות שהכירו, את עובדי הכפייה שהיו נחוצים לנאצים או שהם עצמם יבחרו את מכסת היהודים הנדרשת  להוצאה להורג מקרב אחיהם היהודים) נבחרו בכל קהילות גליציה המערבית על פי הוראת הגרמנים. משנת 1940 ועד שנת 1942 הועברו מרבית היהודים למחנות עבודה. משנת 1942 ועד שנת 1943 נשלחו יהודי גליציה המערבית בהמוניהם למחנות ההשמדה ועד שנת 1944 השתדלו הגרמנים לתפוס ולחסל את כל המסתתרים והנלחמים ביערות.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה פרידה ליכט הייתה בת 15 שנים בלבד. בני המשפחה שכנעו את פרידה להימלט ליערות ולנסות להציל את חייה הצעירים. בצער ובפחד רב שמעה פרידה בקול הוריה ויצאה אל הלא נודע. נערה צעירה שאינה מכירה אלא את אזור מגוריה יצאה אל מרחבי פולין כשמכל עבר מחפשים הנאצים לתפוס יהודים ולהרגם. במהלך שנות המלחמה מגיעה פרידה לרוסיה, מסתתרת שם ושורדת יחידה מכל בני משפחתה שהושמדה במהלך המאורעות הקשים של השואה.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945 כשהוא רק בן 23 שנים, החליט חנוך שמקומו בארץ ישראל וכדי להגיע לארץ ישראל היה עליו להגיע לאחד ממחנות העקורים שהוקמו באירופה של אחרי המלחמה. חנוך מצא עצמו במחנה עקורים באיטליה.

פרידה, נערה צעירה בת 21, נותרה בודדה לאחר שכל משפחתה הושמדה בשואה. פרידה מבינה שאין לה מה לחפש על אדמת פולין. אין לה משפחה, אין לה איש והיא מחליטה שעליה לעלות לארץ ישראל. באופן מקרי ביותר גם פרידה הגיעה לאיטליה, למחנה עקורים שם, בדרכה לארץ ישראל לבנות בית חדש ולהקים לעצמה משפחה.

רבבות של ניצולי שואה הגיעו למחנות עקורים בכל רחבי אירופה. במחנות העקורים הללו עברו שורדי השואה ריפוי, הבראה, החלמה, וגם הכשרה כהכנה לחיים חדשים בארץ ישראל בסיוע חיילים יהודים ושליחים שהגיעו מארץ ישראל כדי למלא את כל המשימות הללו.

במחנה העקורים "סלנטו" שבאיטליה נפגשו לראשונה חנוך גוטמן ופרידה ליכט.

תוך שהותם במחנה העקורים, הכירו השניים – היא את סיפורו של חנוך והוא את סיפורה של פרידה. תוך כדי החיים במחנה התאהבו השניים ונישאו. מטרתם הייתה לסייע אחד לשנייה להשתקם לאחר השואה הנוראה וכמובן גם להקים לעצמם משפחה חדשה על פני משפחותיהם האהובות והיקרות שהושמדו בשואה. עד שנת 1947 שנת עליתם של חנוך ופרידה לארץ ישראל, שהו שניהם במחנה העקורים והוכשרו לעליה לארץ ישראל. יש לזכור, שהמדינה היהודית עוד לא הוקמה. בארץ שלטו הבריטים וחילקו אשרות כניסה רק למי שהם החליטו שיהיה זכאי לעלות ולהכנס לארץ ישראל. האשרות ניתנו על פי מספר היהודים שהורשו לעלות ארצה. סוג של מכסות אותם קבעו הבריטים בארץ. לחנוך ופרידה לא היו אשרות כניסה כמו למרבית המעפילים, אבל הם החליטו בכ"ז לנסות ולעלות ארצה או כפי שנקרא מבצע הכניסה לארץ ישראל אז – העפלה – והעולים נקראו מעפילים.

בשנת 1947 עלו חנוך ופרידה גוטמן על אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" שהגיעה משוודיה. היא הגיעה לים התיכון ועצרה בצרפת ואח"כ בדרום איטליה ואספה מעפילים בדרכה לחופי ארץ ישראל. באיטליה עלו על האנייה כ – 600 מעפילים. יחד היו עליה כ- 1300 מעפילים. המעפילים הראשונים עלו בשוודיה, הקבוצה השנייה עלתה בצרפת וקבוצת המעפילים האחרונה שעלתה על "חיים ארלוזורוב" בחסות החשיכה, כמו גנבים בסתר, היו מעפילי איטליה. מיד בתום עלייתם, האנייה זזה ויצאה לים הפתוח בדרכה לא"י אך לאחר כמה שעות נסיעה נתגלתה תקלה רצינית באנייה ומים החלו לחדור לתוכה. באין ברירה, נאלצה האונייה לחזור לחוף והמעפילים נצטוו לרדת. המעפילים נשארו שוב על החוף ממתינים.

הם המתינו לאונייה אחרת שתגיע לאסוף אותם. כעבור יומיים באה אונייה גדולה משוודיה שחתרה במלוא הקיטור לעבר חופי ארץ ישראל. השמחה וההילולה באונייה הייתה גדולה אך לאחר כמה ימים אזל האוכל ואזלו מי השתייה ובמקום מים שתו המעפילים ביצים חיות. בציפייה רבה חיכו להגיע אל חופי הארץ. על הנוסעים עברו ימים קשים מאוד של רעב, של צמא, וכמובן מחלות וסערות בים.

בהיותם על האונייה, פרידה מספרת לחנוך שהיא בהריון. היה זה כמובן הריון ראשון והיום אני יודע לומר שסבתא רבתא פרידה גידלה בבטנה את סבא שלי. את סבא משה שלי, אבל חוזרים אל התלאות בים שלא נסתיימו.

המעפילים ששהו על האונייה חולקו לקבוצות לוחמות למקרה שהבריטים לא יתנו להם לרדת אל החוף וינסו להחזירם חזרה לים הפתוח בדרכם חזרה לאירופה ועל כן היה עליהם להתכונן להילחם בהם: קבוצה אחת קיבלה גרזנים ותפקידם היה לחתוך את הכבלים כשאנגלים ינסו להשליכם אל האונייה על מנת לעצור אותה. קבוצה אחרת קיבלה מוטות ברזל ועוד קבוצת "קלעים" שתפקידה הייתה לזרוק באנגלים כל דבר, מכל הבא ליד – ברגים, קופסאות שימורים ועוד מתכות ברזל שנאספו והוכנו מראש למטרה זו.

בפברואר 1947 זיהו משחתות בריטיות את הספינה חיים ארלוזורוב בלב ים ועקבו אחריה עד שהגיעה למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. בעיצומו של קרב בו נפצעו מספר מעפילים עלתה הספינה על שרטון בחוף חיפה. חיילים בריטים עלו על האונייה כשבכוונתם להוביל את המעפילים חזרה לארץ מוצאם. כששמעו היהודים בארץ שעומדים לשלוח את המעפילים חזרה לארצות מוצאם הם החליטו לשבש לבריטים את החיים בארץ ולפעול נגדם. היהודים בארץ החליטו שאם לא ניתנת להם האפשרות להלחם בבריטים על אוניות המעפילים אז צריך למצוא דרך להכאיב לבריטים בכל מקום אפשרי אחר בתוך הארץ. באחת הפעולות, פוצצו הלוחמים היהודיים את מלון המלך דוד בירושלים ואז, כצעד מרתיע, כדי לשבור את רוחם של המעפילים, החליטו הבריטים להרחיקם מארצם. הוחלט לגרש את היהודים אל האי קפריסין כי קפריסין הייתה גם היא תחת שילטון בריטי וסיבה נוספת – בגלל שקפריסין קרובה מאוד לארץ ישראל והמעפילים הועברו אליה החל מחודש אוגוסט 1946.

הספינה "חיים ארלוזורוב", שסבא רבא חנוך וסבתא רבתא פרידה היו עליה, לא הצליחה להכנס לנמל חיפה וגם לא לשום נמל אחר בא"י. הבריטים השתלטו עליה בכוח והעבירו את האוניה ואת כל המעפילים שהיו עליה למחנות מעצר בקפריסין. מחנות המעצר היו מחנות מגודרים בגדרות תיל עם מגדלי שמירה וזקיפים עם נשק מסביב, דבר שעורר בשורדי השואה זכרונות קשים ממחנות העבודה וממחנות ההשמדה מהם ניצלו לפני זמן כה מועט בהיותם  בשואה הנוראה והמזעזעת. השורדים עדיין לא התישבו בארצם ולא  קבעו לעצמם בית קבע. הם עדיין ממשיכים להטלטל ממחנה למחנה, ומחוף לחוף בחוסר ביטחון  וחוסר ידיעה מה יהיה הלאה. מה יהיה מחר.

כפי שכבר הוסבר, מחנות המעצר בקפריסין הוקמו על ידי ממשלת בריטניה לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל ללא אשרות כניסה. המחנות פעלו החל משנת 1946, כיוון שבשנה זו הגיעה ההעפלה למספרים עצומים שבריטניה כבר לא יכלה לאפשר להם להכנס לארץ ישראל. גם המחנות שהוקמו על ידי הבריטים בארץ, היו מלאים עד אפס מקום. אחד מהם היה מחנה עתלית בו מצוי היום מוזיאון שמשחזר את חיי העצורים שנכלאו במחנה.

חנוך ופרידה גוטמן הושמו במחנה בעיר פמגוסטה בקפריסין והצבא הבריטי סיפק להם ולכל שאר העצורים במחנה מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים אך אף פעם לא היה מספיק וגם לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים עבור מוצרי המזון  שחולקו. הרבה ארגוני מתנדבים יהודיים עזרו לספק לשורדים העקורים את הצרכים החסרים להם. אחד מן הארגונים הללו היה ארגון יהודי האמריקאי בשם הג'וינט וכן ארגונים נוספים מארץ ישראל שגם הם סיפקו לעקורים בקפריסין את מחסורם. כמו כן הגיעו למחנות שליחים מארץ ישראל. שעזרו לנהל את המחנות וגם הקימו במקום בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים הללו גם לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל והכירו לעצורים במחנות את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, תנועות נוער וגם הקימו מכללות ללימודי מבוגרים.

סבא משה נולד. עולים לארץ ישראל למושבת הספר הקטנטנה גן יבנה

בשלושה לאוגוסט 1947 נולד סבא משה בעיר פמגוסטה שבקפריסין ובהיותו בן שלושה חודשים עלתה המשפחה לארץ ישראל. השלושה (חנוך, פרידה ומשה התינוק) הועברו למחנה מעצר חדש, נוסף, אחר, הפעם בארץ ישראל. כאן ריכזו את כל העולים שורדי מחנות השואה – המחנה נקרא מחנה עתלית.

מעתלית נשלחה משפחת גוטמן למעברה בנקודת היישוב גן יבנה. סיפורה של גן יבנה הוא סיפור של יש מאין וסיפור אופייני של תקומת העם היהודי במולדתו. גן יבנה הוקמה על אדמות המרעה של הכפר הערבי "ברקה", על ידי חברת "אחוזה אלף ניו יורק", חברה זו הוקמה על ידי כמה משפחות יהודיות מרוסיה ופולין שהיגרו לארה"ב בשנת 1882, התבססו כלכלית וחיפשו אחר מקורות השקעה. יהודים אלה היו ציונים והחליטו לרכוש אדמות בארץ ישראל ולשלוח אנשים שיכשירו את הקרקע שנרכשה לעת צרה. בעלי החברה רכשו חלק מהאדמות ברעננה וחלק נוסף – אדמות המרעה של היישוב הערבי "ברקה". המחשבה הייתה שהמקום קרוב לתל אביב.

עם סיום רכישת האדמה בשנים 1929 – 1930 הגיעו לאדמות ברקה שמונה משפחות מניו יורק. בשנת 1931 הוקמה הנקודה גן יבנה.

לשמונה המשפחות שהתגוררו בגן יבנה נוספו כמה חברים מתל חי שהיו בוגרי גימנסיה שיצאו להכשרה בעבודת חקלאות ובניין. כיוון שתל חי נפלה בשנת 1928 התפזרו החברים לעזרתם של יישובים אחרים בארץ ישראל ביניהם הייתה גן יבנה. בגן יבנה הוקמה צרכנייה לאספקת מזון לתושבים, הקימו משקים לגידול עופות לאספקת ביצים ובשר לתושבים. הקימו רפתות לפרות לאספקת חלב. הוקמה גם מחלבה מרכזית שממנה נשלחה תוצרת החלב לתנובה, הוקם מחסן גדול של ביצים לטובת תושבי המקום, גני ירק לתצרוכת ביתית ואת העודפים העבירו לצרכניה בה עבדה גם סבתא פרידה. במושבה נחפרה גם באר כדי לספק מים ליישוב. בעת חפירת באר המים נמצאו שרידים ארכיאולוגיים והיו בטוחים שאלה שייכים לחכמי העיר יבנה מתקופת המשנה לכן קראו למקום בשם גן יבנה למרות שהן אינן קרובות ואינן גובלות אחת עם השנייה.

היישובים הערביים השכנים לגן יבנה באותה עת  היו סוכריר – ממערב, ברקה – מדרום, יסור – ממזרח, איסדוד – בדרום מערב ועוד מספר ישובים  ערביים במעגל הרחוק יותר. מתוך היישובים הערביים הללו יצאו מדי יום ומדי לילה פורעים ערביים לפגוע בנקודות היישוב היהודיות שבסביבה. גן יבנה הייתה אז ישוב ספר מבודד, ללא חיבור לרשת החשמל וללא כביש מסודר שהגיע אליה.

סבא משה מתחיל את חייו בארץ ישראל 

כזו הייתה המושבה גן יבנה בה החל סבא משה את ימיו הראשונים בארץ והוא בן שלושה חודשים בלבד.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, בחודש מאי 1948, כמחצית השנה לאחר עליית המשפחה מקפריסין לארץ ישראל וסבא משה אז בן שמונה חודשים בלבד. ביוני 1948 גן יבנה הייתה בקו החזית מול הכוח המצרי שהתקדם מעזה לכיוון תל אביב  ושנעצר במבצע צבאי בשם מבצע יואב ב"גשר עד הלום" הסמוך והצבא המצרי הורחק מן המושבה לא לפני שהאמהות והילדים פונו מן היישוב לראשון לציון בעוד הגברים ושאר הנשים נשארו להגן על היישוב יחד עם כוחות עזר שנשלחו לתגבור. גן יבנה נותרה כמוצב קדמי מול האויב המצרי שדהר והתקדם עם טנקים כבדים בדרכם לכבוש את המדינה הצעירה שאך זה קמה. המשקים והשדת נהרסו כי צריך היה לחפור תעלות ועמדות קשר בחצרות הבתים. עם תום הקרבות שבו תושבי גן יבנה למושבה ושיקומה הצריך עבודה רבה. במבצע יואב, אחד המבצעים במלחמת העצמאות, הורחק הצבא המצרי מהמושבה ובאמצע נובמבר 1948 חגגו במשבה את הסרת המצור המצרי.במהלך המסיבה הבטיח נציג חברת אחוזה שהחברה תפעל לשיקום המושבה.

לאחר מלחמת העצמאות מנתה גן יבנה כ400 נפש. בשנת 1950 הוענק לה מעמד של מועצה מקומית. בשנת 1950 ילדה סבתא רבתא פרידה אח לסבא משה – הלא הוא יעקב גוטמן המתגורר היום בגבעת שמואל.

כמרבית ילדי המושבה גן יבנה, בגיל ארבע הלכו הילדים הקטנים לגן הילדים שהוקם במושבה ובמלאת להם שש שנים עלו הילדים לכיתה א' בבית הספר היסודי שהוקם במקום. מנהל בית הספר האגדי היה יעקב עמיצור שהתגורר אף הוא במושבה גן יבנה. בית הספר היסודי באותם ימים פעל מכיתה א' ועד כיתה ח' חברת הילדים במושבה גן יבנה הייתה מאוד מלוכדת ופעילה. רוב הילדים לקחו חלק בתנועת "הנוער העובד והלומד". הפעולות באותן שנים התבצעו על ידי המדריך האגדי איציק והמדריך שבה אחריו שלמה בר. בחופשות הילדים ובני הנוער לקחו חלק בקייטנות שהופעלו במושבה. בימי שישי התקיימו מסיבות בבתי הנוע הצעיר ו/או נהגו לטייל ברחבי המושבה וליזום מפגשי חברים וחברות. במושבה פעלו חוגי נגינה. סבא משה בחר לנגן בחלילית. המורה לנגינה היה אז יואל ברנד מי שלימים היה הבעלים של חברת כלי הנגינה ימאה. אחרי מספר שנים, כשהיטיב לנגן בחלילית, החליט סבא משה  לעבור ולנגן על אקורדיון אלא שהתעוררה בעיה, מהיכן משיגים כסף לרכוש את הכלי, האקורדיון היה יקר ולהורים של סבא משה לא היה די  כסף לרכוש את הכלי וגם לשלם עבור שיעורי הנגינה היקרים. ההורים של סבא משה נאלצו ללוות כסף מחברים  על מנת למלא את מבוקשו של הנער משה, הלא הוא סבי האהוב.

 סבא משה וכלי הנגינה עליהם ניגן

למורת הנגינה קראו אליאונורה והיא הייתה מגיעה אליו הביתה מן העיירה הסמוכה גדרה על מנת ללמדו. סבא משה סיים שלוש שנות קונסבטוריון בשנה אחת. מסתבר שהיה מאוד מאוד מוכשר ובשנה נוספת סיים עוד שלוש שנות קונסבטוריון. כשהיה בן 16 לערך, יחד עם עוד חבר נוסף שידע לתופף על תופים, הם הקימו צמד שהופיע בנגינה בגן יבנה בחגים, במסיבות ואפילו בחתונות צנועות שהתקיימו אז במושבה. סבא גם נהנה מן הנגינה שכה אהב וגם נהנה להרוויח מעט כסף. בכסף הזה נהג סבא לקנות לעצמו מיני זלילות כשיצא להפגש עם חברים או לקנות כרטיס לקולנוע המקומי שהוקם בגן יבנה.

לסבא משה היה במושבה חבר מאוד קרוב איתו למד בבית הספר היסודי, איתו בילה בשעות אחר הצהריים, שניהם היו בתנועת הנוער וביחד ניגנו בחוג של יואל ברנד ואף למדו בבית הספר היסודי באותה הכיתה. שמו של אותו חבר היה איציק רבינוביץ' שכמובן התגורר אף הוא במושבה. לימים האחות הצעירה של איציק נעשתה בת זוגו של סבא משה והם נישאו וזו היא סבתא חיה האהובה שלי. אלמנתו של סבא משה.

המצחיק הוא שכשמלאו לסבתא חיה שתיים עשרה שנים, חגגה המשפחה את מסיבת בת המצווה בגינת ביתם במושבה ואין אמנים שניתן לשכור, אין סלבס שניתן להביא לאורחים שישמחו וילהיבו את הרוחות אז את מי שוכרים? ומי הנעים לאורחים את המסיבה בנגינה?

כן, צדקתם, סבא משה שהיה אז בן 17, ניגן ושימח את האורחים במסיבת בת המצווה. וכפי שכבר ציינתי – סבתא אז בת שתיים עשרה וסבא, שהוזמן לנגן, בעבור תשלום כמובן, היה אז בן שבע עשרה. חמש שנים תמימות הפרידו ביניהם.

גם סבתא חיה הייתה בחברת הנוער של בני גילה והשתתפה בפעולות הנוער העובד במושבה. היא לקחה חלק גם בקייטנות, בטיולים ובחוגים שונים וביניהם חוג שמאוד מאוד אהבה- חוג לריקודי עם.

ומי לדעתכם שיתף פעולה עם מדריכת הריקודים בקן הנוער העובד וניגן לכל הרוקדים? אכן כן, סבא משה שלי. סבא משה והאקרודיון נעשו כמעט לגוף אחד והיו לסמל במושבה. סבא גם נהנה מ"פירסום ותהילה" (במיוחד סבתא רבתא פרידה התאהבה בתהילה הזו של בנה משה) וגם הצליח להתפרנס ולשמור לעצמו כסף כיס לצרכיו האישיים. אולי אפילו סייע מעט למשפחתו כי המשפחות אז אינן שופעות בכסף. הפרנסה הייתה קשה מאוד. יש לזכור שההורים, השורדים, הגיעו מארצות מוצאם כשהם חסרי כל ומדינת ישראל רק החלה אף היא לעשות את צעדיה הראשונים כתינוק בן יומו. כולם צריכים היו להתחיל מאפס.

נחזור אל ריקודי העם – מדריכת הריקודים הייתה סמדר לרנר. אשתו של מנהל בית הספר היסודי במושבה. שניהם היו תושבי גדרה ולימים, לאחר שעזב את ניהול בית הספר היסודי, יהודה לרנר נבחר לראש מועצת המושבה גדרה.

אנחנו ממשיכים לגדול: והנה סא בגר את בית הספר היסודי וסיים את כיתה ח', שלו. עכשיו יש לעלות לתיכון. להיות "חמשוש". להתחיל את כיתה ט'. בגיל התיכון רכב סבא על אופניו יום יום אל בית הספר החקלאי "כנות" בו למד.

בגיל שמונה עשרה עזב סבא את גן יבנה לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. סבא נסע מדי יום ראשון ברכבת לחיפה וחזר רק בסוף השבוע לשישבת. אלא שלא תמיד ולא באופן אוטומטי יצא הבייתה לסוף השבוע, הוא וחבריו יצאו רק אם הצליחו במבחנים ומי שלא הצליח, היה חייב להישאר בבית הספר הטכני, לשנן את החומר ולעבור מחדש את המבחנים.

ולכן היו פעמים שהיה שב הביתה רק אחת לשבועיים. כל מי שלמד בבית הספר הטכני של חיל האוויר נקרא "שוחר" ולא חייל למרות שהשוחר לבש מדים ונראה חייל לכל דבר ועניין. באופן אוטומטי עם סיום לימודיו של סבא בחיפה, הוא גויס לחיל האוויר ושירת בטייסת מסוקים מסוג "סופר פרלונים" בבסיס תל נוף שליד גדרה/קדרון.

סבא משה במלחמות ישראל

כשנתיים לאחר שסבא משה התגייס, בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. סבא משה וסבתא חיה היו אז כבר חברים. סבתא בת ה 15 חופרת שוחות יחד עם בני המשפחה, החברים והשכנים. ממלאים שקי חול שנועדו להתגוננות – השוחות כדי לשכב בתוכן למקרה של הפצצה ושקיי החול כדי לעצור את ההדף של הפצצות למקרה שיפלו בקרבתם. לא היו חדרי ביטחון. לא היו ממ"דים והמקלטים הבודדים שהיו אז בגן יבנה, לעיתים היו מרוחקים מדיי.

 סבא בצבא

סבא בצבא

סבתא לא ראתה את סבא משה כחודשיים. סבא לחם יחד עם חבריו לטייסת וכלי הנשק העיקרי היו המסוקים ו"המגים" (מכונות יריה שהותקנו בתוך המסוקים מ ליד הדלת) שהותקנו עליהם על מנת לירות במחבלים שנצפו מגבוה. בדרך כלל תפקיד המסוקים היה להעביר בבטן המסוק גם לוחמים ממקום למקום וגם כלי מלחמה. לצערנו חלק מן הלוחמים שנאספו לבטן המסוק היו פצועים ואז היה עליהם להעבירם במהירות הנדרשת לבית החולים הקרוב, היו מקרים שהפצועים טופלו בבטן המסוק על ידי רופאים מוטסים ואפילו עברו ניתוחים מצילי חיים תוך כדי טיסה. המסוקים ואנשי הצוות שבתוכם  גם דאגו שלא להשאיר הרוגים בשדה הקרב, הם החזירו לבסיס חיילים שלא שרדו את פציעתם הקשה.

האירועים המתוארים לעיל התרחשו כפי שכבר ציינתי כשסבא משה בן 20 במלחמת ששת הימים.

סבא בצבא

מלחמת ששת הימים 

מהי אותה מלחמה ומדוע נקראת כך? המלחמה פרצה בבוקר יום החמישי ביוני עד לעשירי ביוני 1967 מלחמה בין ישראל למדינות ערב: מצריים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה הסתיימה בניצחון של ישראל. המלחמה פרצה לאחר תקופת המתנה מתוחה שהחלה בחסימת מצרי טיראן (מעבר אוניות) לשיט ישראלי על ידי נשיא מצריים ג'מל עבד אל נאצר.

במשך תקופת ההמתנה נעשו כמה ניסיונות להימנע ממלחמה. בתום ההמתנה פתחה ישראל במלחמת פתע שבו הושמד כל חיל האוויר המצרי וישראל זכתה ביתרון ראשוני אדיר. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של ישראל לפני המלחמה. ידה של ישראל הייתה על העליונה והניצחון הפיח באזרחי המדינה ביטחון וכבוד.

מלחמות ישראל בהם לקח סבא משה חלק כלוחם פעיל מן המניין, תמיד בטייסות מסוקים: מלחמת ההתשה 8.3.1969; מלחמת יום כיפור 6.10.1973; מלחמת מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה) 5.6.1982

סבא בצבא

מלחמת ההתשה 

מלחמת ההתשה התרחשה בשנים 1970-1967 לאורך גבול ישראל – ירדן, בבקעת הירדן. באותו הזמן התרחשה גם מלחמת התשה בין ישראל ומצרים סביב תעלת סואץ. במלחמה זו פעלה ולחמה ישראל כנגד ארגוני טרור פלסטינים וגם מול מדינת ירדן. צהל דאג לדחוק את ארגוני הטרור הפלסטינים ע"י פעולות לחימה שונות משטחי הגדה המערבית של הירדן אל שטחי הגדה המזרחית (מדינת ירדן). ארגוני הטרור לא נתנו מנוח ליישובים ישראלים כגון –  הם החלו בביצוע פעולות נגד יישובי עמק בית שאן ובקעת כנרות שכללו ירי מרגמות, הטמנת מוקשים, חדירה ליישובים, ירי מנשק קל ופעולות חבלה נגד אזרחים וכוחות צהל. מאז ועד עצם היום הזה השנאה איננה דועכת. נהפוך הוא, לעיתים היא מתעצמת עם שיכלולים טכנולוגים בני זמננו. הערבים אינם משלימים עם עובדת הקמתה של מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל שגדלה, מתפתחת ומתעצמת לנגד עיניהם.

לצה"ל לא היו הרבה ברירות כנגד אותן מתקפות טירור, צהל הגיב במתקפה ובמלחמה ארטילרית נגד אותם האירגונים הערביים שפעלו בשטח ישראל. ומשחדרו חוליות של ארגוני טרור גם  לשטחי יהודה ושומרון שממערב לבקעת הירדן, פיתח צה"ל את שיטת הלחימה, שענתה לשם "מרדף", במטרה לחסום את החוליות מהלגיע לריכוזי אוכלוסיה אזרחית בשטח ישראל. אזור גב הרי יהודה והרי שומרון זכה לכינוי "ארץ המרדפים".

וכאז כן עתה – אנו שומעים חדשות לבקרים גם היום על פיגועים באותם האזורים  – בשומרון, בבנימין בבקעה ועוד. המשימות שעמדו בפני צה"ל ובהם גם חיל האוויר היו רבות. היו כוחות רגליים שביצעו לוחמה ומרדפים רגליים – אלה היו כוחות היבשה היו כוחות שביצעו לחימה ומרדפים מן האוויר – אנשי צוות האוויר גילוי מן האוויר את תאי הטרור ואת המחבלים, גילו מן האוויר מבריחי סמים וכמובן שניסו לעצור את פעילות הטרור וההברחות. לא אחת נאלצו לירות במשיגי הגבול – במבריחים ובטרוריסטים ולנטרל אותם.

מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים 1970-1967. המלחמה הסתיימה בשנת 1970 כששני הצדדים הסכימו על הפסקת אש/הפסקת לחימה.

המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתיש את ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. מלחמת ההתשה הסתיימה כששני הצדדים מותשים גם ישראל וגם מצרים אך מצרים יצאה מן המלחמה מובסת ומרוסקת. המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים הצבא המצרי ביצע הפגזות כבדות של מוצבים ישראלים לאורך תעלת סואץ. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עברו גם לתקיפות של מטרות בעומק מצרים. סבא לקח חלק בהתקפות אלו של חיל האוויר כשהארטילריה המצרית שורקת מעל המסוקים ומנסה לפגוע ולהפיל אותם, ולו אחד מהם, אל  הקרקע חי או מת. שלוש שנים של תופת, אימה וגבורה.

אחד המבצעים הבולטים ביותר בהם לקחה חלק הטייסת "של הסבא הגיבור שלי" באמצעות מסוקי "בל 205" היה מבצע "תשורה" שאירע בשנת 1968. האיום היה על מטוסי אל על ועל נוסעיהם. בתגובה לפעולות אלה, בהן נפגעה התעבורה האווירית הישראלית, הוחלט להפעיל את מבצע "תשורה" וסבא לקח חלק במבצע זה. מטרת המבצע הייתה לפגוע במטוסים ערביים בשדה "חאלדה", נמל התעופה הבינלאומי של ביירות בירת לבנון ובכך להרתיע את המחבלים ואת ממשלת לבנון אשר משטחה יצאו המפגעים, מביצוע פיגועים נוספים.

בשעת לילה מוקדמת המריאו שני מסוקי "בל 205"  ושלושה מסוקי סופר-פרלון לכיוון בירות. המסוקים נחתו כעבור 45 דק' בשדה התעופה בבירות וכוחות קרקע החלו בביצוע המשימה. אש שנורתה מן האוויר, מן המסוק, השמידה משאית צבאית שדהרה לעבר כוחות הקרקע וסיכנה את מהלך המבצע. סופו של מבצע שבו 14 מטוסי סילון בבעלות שלוש חברות לבנוניות הושמדו. מכה קשה הונחתה על לבנון ופעולת צה"ל זכתה לפרסום רחב בארץ ובעולם.

מלחמת יום כיפור

נקראה כך כיוון שפרצה בהפתעה במהלך יום הכיפורים כשמרבית העם מצוי בצום ובתפילות בבתי הכנסת ברחבי הארץ. האחרים ספונים בבתיהם והמדינה כאילו עצרה מלכת. בשעה 14:00 מתחילים שדרני הרדיו  לגייס כוחות צבא באמצעות סיסמאות ואזעקות עולות ויורדות פילחו את השקט. המלחמה שפרצה מצאה את צה"ל ואת מדינת ישראל לא ערוכים כלל למלחמה.

המלחמה פרצה בשישה לאוקטובר 1973 בהתקפה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל. נותנות הטון העיקריות היו מצרים וסוריה שנתמכו ע"י חילות משלוח שהגיעו מעירק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן. במלחמת יום הכיפורים השתתף חיל האוויר הישראלי במאמץ המלחמתי בשתי החזיתות, מצרים וסוריה, בלחימה בחילות האוויר והשמדת מערך הטילים של האויב, בסיוע לכוחות היבשה של צה"ל ובמשימות נוספות (חלקן נותרו סודיות ועלומות עד עצם היום הזה) מעבר לקווי האויב. יש לזכור שבשנות השבעים המוקדמות לא היו ברשות חיל האוויר מסוקי קרב, לכן לא פעלו מסוקי החיל כציידי טנקים כפי שהם מזוהים היום, אלא בעיקר במשימות תובלה.

משימות מסוקי חיל האוויר במלחמה נחלקו למס' תפקידים עיקריים:

חילוץ והצלה – התפקיד החשוב ביותר בו עסקו מסוקי חיל האוויר במלחמה. במלחמת זו, מלחמת יום כיפור, עקב המרחק של החיתות (בעיקר חזית סיני), נדרשה אפשרות להוביל פצועים באופן המהיר ביותר לבתי החולים במרכז ישראל כדי להציל את חייהם. המסוקים היוו את עמוד השידרה העיקרי של משימות אלה יחד עם מטוסי התובלה – "ההרקולסים" כפי שנקראו. לפגוע ביעדים בעומק שטח האויב וכמובן להשתדל לשוב בשלום לבסיסים – "הבייתה". לבצע משימות חיפוש והצלה של חיילים וגם פינוי אווירי. מסוק היסעור 118. מסוק ענק שברבות השנים סבא משה שלי יעבור לפקד כקצין טכני בטייסת זו. במהלך המלחמה התרחשו מבצעים מוסקים בעורף האויב שללא המסוקים לא הייתה אפשרות לבצע את המשימות.המפורסם מכולם נקרא "מבצע קינוח" לכיבוש החרמון בו הונחתו 300 צנחנים בחרמון הסורי, אך מבצעים שונים נערכו לכל אורך המלחמה תחת שמות מוסווים.

הובלת ציוד – מסוקי חיל האוויר הצניחו אספקה לכוחות הנלחמים, הובילו דו"חות מודיעין וצילומי אוויר ושימשו כשרות "דואר מהיר" מהחזיתות למפקדות. לוחמה אלקטרונית. לוחמה שאיננה בנשק חם – המסוקים פעלו גם כמשבשי פעולות המכ"ם כל האויב, פעולות אלה נועדו כדי  לסייע לתקיפות של חיל האוויר ע"י שיתוק או פגיעה במכשירי הגילוי של כוחות האויב.

הובלת מפקדים – המסוקים טסו שעות רבות כדי להביא את חוליות הפיקוד לחזיתות על מנת שיכולו להעריך את המצב, לתרשם ממהלך הקרבות ולהשאיר הוראות מבצעיות. בכל המשימות הללו וגם במבצע "קינוח", לקח סבא משה, הגיבור האהוב שלי, חלק פעיל.

בנוסף לכל אלה, פרט נוסף וחשוב מאוד, הטייסת לא נותרה בבסיס מחשש לתקיפה של חיל האוויר של האויב. אי לכך הטייסת הייתה פרושה בשטחים מבודדים הרחק מבסיס האם על פני חודשים. הכל נעשה בשטח – אוכל בשטח, שינה בשטח (אם ישנו בכלל) ומקלחות בשטח (אם התקלחו בכלל). סבתא לא ראתה את סבא כשלושה חודשים ואולי אף יותר ויש לזכור שטלפונים ניידים  לא היו אז בנמצא. אין דבר כזה שכשיש רגע זמן מצלצלים אל ההורים, אל הילד, אל החבר או אל הרעיה. לא רואים, לא נמצאים, לא פוגשים ולא יודעים מה קורה עם היקרים להם מכל. לא יודעים דבר ואין את מי לשאול. כולם דואגים ורצות שמועות רבות ולעיתים גם קשות . כך קרה שפרצה שמועה שסבא משה נהרג במלחמה הזו. המזל הגדול היה ששמועה זו לא הגיעה לאוזניה של סבתא חיה אלא לאחר סיום המלחמה ולאחר שסבתא חיה פגשה את סבא משה וראתה אותו חי וקיים. רק אז הגיעה אליה השמועה בדיעבד. סבתא חיה "מבלה" את כל תקופת המלחמה,כשהיא בהריון, אצל גיסתה גילה בעיר חולון. יחד הן עוברות את הימים וחודשי האימה, הפחד והדאגה מפני הבאות, מפני מה עלול לקרות.

יום יום נהרגים חיילים, יום יום נפצעים חיילים, גם חיל האוויר הישראלי סופג אבידות קשות והפלת מטוסים ע"י טילי האויב או בקרבות אוויר. יום יום מפגיזים והאזעקות עולות ויורדות. גם אחי סבתי (הלא הוא איציק, חברו הטוב של סבא משה שלי) היה אז מגויס, כך שסבתי וגיסתה חלקו באותה עת גורל דומה. בלילות בהן פעלה האזעקה היה עליהן  מיד לרדת למקלט הביתי ולאסוף במהירות, ממיטותיהם החמות, ילדון בן שנתיים ותינוק בן כמה חודשים בודדים – שני האחיינים של סבתא חיה, ילדיהם של איציק אחיה וגילה אשתו/גיסתה.

כפי שכבר הובן מן המסופר לעיל, סבא משה עבר אז ממסוקי ה"סופר פרלונים" למסוקי ה"אנפה" מתוצרת תעשיות "בל". סבא ממשיך בקריירה הצבאית שלו ולאחר קורס הקצינים נשלח לפקד על אחד מן הקורסים בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה בו הוא עצמו למד בצעירותו אלא שכעבור כשנה וחצי נקרא לחזור לבסיס תל נוף והפעם לפקד על המערך הטכני של טייסת "סיקורסקי 118".

אבל חוץ מקריירה צבאית יש גם חיים אישיים – עם סיום מלחמת ששת הימים, משחזר סבא הבייתה המשיכה החברות בין סבתא חיה לסבא משה. סבתא חיה עשתה היכרות עם חיי הצבא של סבא משה. היא הכירה את הבסיס הצבאי "תל נוף", בו שירת סבא ואת חבריו לטייסות השונות, השתתפה בטיולי הטייסת עם סבא משה וגם בנשפי טייסת, בחגים ובארועים מיוחדים.

סבא משה וסבתא חיה נישאים ומקימים לעצמם משפחה

קולולו….קולולו…קול חתן וקול כלה…

בתאריך 9.9.1971 נישאים סבתא חיה וסבא משה גוטמן בבית החייל בתל אביב והשמחה כמובן גדולה והמשפחות מאושרות. עיקר האורחים היו כמובן חברים מן הטייסת. היתה זו כבר טייסת חדשה, אחרת, נכון לאותה עת – טייסת האנפה.

צילום משפחתי

לאחר נישואיהם מתגוררים סבא משה וסבתא חיה בראשון לציון. סבא נפקד הרבה מן הבית. השרות הצבאי גובה מחיר יקר של העדרויות ממושכות. סבתא לומדת למלא את חייה בתוכן ובעבודה כדי לחוש כמה שפחות בחסר ובבדידות.

שנתיים לאחר נישואיהם, בשנת 1973 סבתא חיה בהריון אבל אז פורצת מלחמה נוספת. מלחמת יום כיפור. מלחמה קשה שהפעם לא מסתיימת בשישה ימים מהירים. בתאריך 1.5.1974 נולד בנם הבכור יניב הלא הוא דודי הראשון. כל אותה עת סבא משה גוטמן (בנם של חנוך ופרידה גוטמן) משרת בבסיס חיל האוויר בתל נוף. יש לזכור שאני עוד לא נולדתי.

בשנת 1974, כשלדודי יניב מלאו שבעה חודשים, יוצא סבא משה ללימודים בני שלושה חודשים בארה"ב אלא שדוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל באותם ימים, הוציא הוראה שכל חייל/מפקד שיוצא לחו"ל חייב לשאת אך ורק שם משפחה עברי. סבא משה גוטמן נאלץ להחליף את שם משפחתו. סבתא חיה בחרה את שם המשפחה העכשווי שלנו – גזית . אז עכשיו יש לנו את סבא משה גזית, את סבתא חיה גזית, את דודי יניב גזית ולימים יצטרף אבי לרשימה המשפחתית – לירן גזית.

שנת 1974, לאחר שובו של סבא מארצות הברית, מחליט סבא משה שכדי להמשיך בקריירה צבאית משמעותית, עליו ללכת לקורס קצינים. סבא משה עובר את כל המבדקים והמבחנים ומתחיל בבה"ד 1 את קורס הקצינים והוא בן 28 שנים. בבית הוא משאיר מאחור את סבתא חיה ואת יניב הקטנטן בן עשרת החודשים. כל פרדה הייתה קורעת וכואבת אבל סבא רצה לפקד ולהתקדם ועמד בכל המשימות הקשות, הפיזיות, הצבאיות והאישיות.

בה"ד 1 הוא בית הספר לקצינים של צה"ל על שם חיים לסקוב. בית ספר זה הוא בסיס ההדרכה המרכזי להכשרת קצינים. סבא משה מסיים בהצלחה את בה"ד 1 לאחר אימונים ושיעורים קשים ומפרכים ביותר. בסיום קורס הקצינים סבא מקבל את סיכת המ"מ ומקבל את דרגת הסגן. סבא אינו חוזר לבסיס הקבע שלו בתל נוף. עם סיום הקורס סבא מוצב לתפקיד פיקודי ראשון שלו כקצין, בבית הספר הטכני בחיפה.

בחיפה נולד אבי לירן גזית בתאריך 12.12.76 בנם הצעיר של סבא משה ז"ל וסבתא חיה תבדל לחיים ארוכים. המשפחה הגרעינית מתרחבת וגדלה ומונה מרגע זה ארבע נפשות. המשפחה מתגוררת בקריית ביאליק הסמוכה מאוד לחיפה. המשפחה המורחבת רחוקה. הסבים והסבתות של יניב ולירן מתגוררים במושבה גן יבנה, הדודים והדודות ובני הדודים מתגוררים בחולון. כל ביקור הוא מסע בפני עצמו. אבל בקריית ביאליק סבא משה וסבתא חיה עושים חברים חדשים ונחמדים ושומרים איתם על קשר. עורכים טיולים יפים בסביבה בכרמיאל הסמוכה, בעכו, בנהריה ועוד ועוד…

יניב אחי מתחיל את גן הילדים שלו בקריית ביאליק, אני הייתי קטן מדיי וכשמולאים לי שנה וחצי סבא מקבל קריאה דחופה לשוב לתל נוף ולקבל את טייסת "יסעור 118". כמו חיילים טובים, כולם – סבא, סבתא, יניב ולירן – מתקפלים ועוברים להתגורר בבסיס תל נוף בשיכון משפחות שם. איזה כייף, ליד סבא. עכשיו יראו אותו ויטיילו יחד כל כך הרבה עד שודאי ימאס…

האם? ובכן, כשהמשפחה התגוררה בשיכון המשפחות בבסיס זה לא היה על מנת לטייל עם סבא ולעשות כייף חיים יחד. המשפחה התגוררה בטייסת כי התפקיד של סבא חייב מגורים קרובים לטייסת. למסוקים, לחיילים שלו ולהתמסר באופן טוטאלי לעבודה שהצריכה הרבה מאוד שעות, הרבה מאוד ריכוז, הרבה מאוד אחריות והרבה מאוד שעות ללא סבא. נכון, המקום היה כמו קיבוץ לדודי יניב, לאבי לירן ובמידה מסויימת גם לסבתא.

מסביב לביתם היו לא מעט גינות משחק, הייתה בריכת שחיה אליה דאגו ללכת בחודשי הקיץ מדיי יום, היה בית קולנוע שבו הם צפו באותם סרטים של פעם. כנראה סרטי וולט דיסני שהיו פופולרים אז. ולפעמים לפעמים נהגו ללכת למועדון הקצינים ולקנות בו דברי מתיקה ונישנושים למיניהם אבל בעיקר, לפעמים יכלו לפגוש שם את סבא ולנסוע על הקטנוע שלו שהקפיץ אותו ממקום למקום במהירות הנדרשת בתוך הבסיס.

כעבור שש שנים בטייסת ובשיכון משפ' סבא משה מקבל תפקיד חדש בבסיס חדש והמשפחה אחריו מתקרבת למרכז. הפעם הם מתגוררים בראשון לציון וסבא ממלא את תפקידו החדש בטייסת חדשה סמוך לתל אביב "שדה דב". עם סיום תפקידו באותה טייסת סבא עובר לתפקיד הצבאי האחרון שלו – בבסיס הקריה בתל אביב. סבא מתמנה שם לראש ענף. סבא ממונה על ביקורות הבטיחות בטייסות המסוקים בכל רחבי הארץ. ביקורות הבטיחות נועדו למנוע תקלות וחלילה תאונות אוויריות. חיפוש אחר כשלים טכניים ו/או אחרים המתרחשים בטייסות ובטיפול במסוקים כדי לשפר את המערך האווירי ולעשותו בטוח ככל האפשר.

לאחר עוד ארבע שנים בקריה סבא מחליט לפרוש מן החיים הצבאיים ולצאת לחיים אזרחיים. סבא למד אבטחת איכות בטכניון ובאוניברסיטה העברית בירושלים ומשם פנה לעסוק בפיתוח ובאיוש מפעלי תעשיה. סבא חזר לנגן במגוון כלים – החליל, המפוחית, האורגן, האקורדיון וגם הפסנתר. סבא וסבתא החלו לטייל בארץ ובעולם – סבא מאוד אהב לטייל בעולם. אהבתו הגדולה הייתה לתכנן טיולים על פי מפות אותן פרש על גבי שולחן גדול, נעזר במבחר ספרים על פי היעד הנבחר לטיול, יאללה ויוצאים לדרך. לאנגליה, לפריז, לרחבי צרפת – עמק הלואר, חבל בריטני ועוד. חבלים שונים בגרמניה, איטליה ועוד ועוד.

 בטיול לצרפת – סבא משה וסבתא חיה בטיול בפריז

 בטיול לצרפת

סבא וסבתא אהבו לארח חברים ולבלות יחד. לחגוג חגים יחד – המסורת הייתה מאוד חשובה גם לסבא וגם לסבתא, חיבור לעם היהודי ולבית היהודי ודאגו להנחיל מסורת זו גם למשפחת דודי שנישא בינתיים וגם למשפחת אבי שגם נישא בינתיים וכך נולדו לי שני אחי הגדולים ממני – ליאור הבכור ויובל ילדת השוקולד. היא הסנדוויץ במשפחה. אחריה באתי אני לעולם בשנת 2012 וסבא שלי כבר בגמלאות.

בגימלאות? לא ממש

אני שנולדתי בששון, שמחה ובאושר להוריי, לאחיי, לסבים ולסבתות בתאריך 18.9.2012, קצת לפני שעת חצות ונקרא שמי בישראל אייל גזית. אני הייתי תינוק טיפוחיו של סבא משה. הוא היה מן שילוב של סבא אבא שלי. כל יום וכל היום בילינו יחד. הוא היה כרוך אחרי ואני הייתי כרוך אחריו. מן יחד כזה שלא רואים כל יום.

 עם סבא

בביתם של סבא וסבתא למדתי לזחול, בביתם עשיתי את צעדי הראשונים. בביתם של סבא וסבתא "שחיתי" לראשונה בבריכה קטנטנה של תינוקים ולמדתי להנות מן המים יחד עם ברווזים, צפרדעים ועוד מיני צעצועי מים. בביתם של סבא וסבתא למדתי לעשות אינהלציה שרשם הרופא, מבלי שאבכה ומבלי שאבהל מן המכשיר המשמיע רעש אימים. את מנוחת הצהריים עשיתי עם סבא במיטתו כשאני מכורבל בחיקו. את כל הארוחות והמזונות למדתי לאכול בביתם של סבא וסבתא, החל מן הפורמולה שמזינה כל תינוק ותינוק, עבור אל האוכל הדייסתי הטחון ומשם אל "הביסים" הראשונים של האוכל המוצק. לסבתא חשוב היה להרגיל אותי לאכול מוצרי חלב ובמיוחד גבינות שכל כך אהבתי בקטנותי. סבא לקח אותי לפעוטון וסבא גם אסף אותי מן הפעוטון ותמיד תמיד משם המשכנו את דרכנו אל גני המשחקים, אל הפארקים, אל הנדנדות שכל כך אהבתי, אל המגלשות שהלכו וגבהו והתפתלו עוד ועוד ככל שעליתי בגיל. רכבתי על "הג'וק" הקטנטן שלי בכל גינה ועל כל משטח ושקנו לי את המכונית הממונעת הראשונה, הג'יפ הירוק, דאג סבא ללמד אותי את הכיוונים – ימין שמאל – על מנת שאגלה עצמאות בנהיגה ואפילו לעשות רוורס בכוחות עצמי כדי שלא אהייה תלוי באחרים/"בגדולים".

עם סבא ניגנתי בכל הכלים – באקורדיאון, באורגן החשמלי, בפסנתר. לנגן? להפריע לסבא לנגן. אהבתי להקיש על הקלידים ולהאזין לצלילים הנשמעים והמשתנים וסבא כמובן שאיפשר. סבא לא חשב לרגע שאני מפריע לו, הוא בוודאי היה בטוח שהנה גדל כאן עוד מוצרט קטן.

לסבתא היה ארון מלא בתחפושות ותמיד תמיד אהבתי להחליף דמויות ולהציג הצגות יחד עם יובל אחותי שדאגה לביים אותי וסבא היה נהנה ולא אחת מתגלגל מצחוק.

עם סבא וסבתא נסעתי לטיולים ברכבת הארוכה וזו הייתה לי חוויה נהדרת, עם סבא עליתי על כל המתקנים שהיו פזורים ברחבי הקניונים. לא וויתרתי על אף לא מתקן אחד. החל מן הכבאית של סמי הכבאי ועבור דרך המטוס שעלה וירד כאילו הוא מתעופף בשמים, הקרוסלה המסתובבת ועוד ועוד ועוד.

עם סבא וסבתא בילית בכמה מן המלונות באילת ובעיקר יש לזכור שאת כל אלה עשינו יחד בטרם מלאו לי שלוש שנים. איזה הספק. אפילו אנגלית למדתי בביתם של סבא וסבתא דרך השירים הנהדרים שכל כך אהבתי כמו למשל the weels of the bus go round and round … וידעתי את כל המילים בעל פה, יחד עם התנועות המתאימות.

כל מה שאהבתי, כל מה שרציתי, כל מה שנכון היה לי ובעבורי ובעיקר זכיתי לקבל את כל האהבה העוטפת, המחממת, המחזקת המשרה ביטחון והנהדרת שעזרה לי להתפתח ולהנות מכל רגע בחיי ומכל רגע בחיינו המשותפים של סבא ושלי וכמובן יחד עם סבתא.

סבא נפטר באופן בלתי צפוי ופתאומי בי"א שבט 2016 כשהוא בן 68 בלבד – יהי זיכרו מבורך לעד!

הזוית האישית

העבודה נעשתה בצוותא – סבתא חיה ואיילי הנכד האהוב והיקר.

אייל: כשעלה נושא העבודה היינו חייבים להחליט ולבחור מה יהיה נושא העבודה, על מי נספר? על איזו תקופת חיים? יש אינספור סיפורים בין דוריים ולא ניתן לספר ולכתוב על כולם, כי הזמן קצר והסיפורים, מעניינים ככל שיהיו, הם מורכבים ובעיקר ארוכים ולא תמיד יש לנו את כל הידע. בחרנו לספר על סבא משה שלי, האהוב כל כך, שביליתי במחיצתו שעות וימים בהנאה ובהנעה אלא שנפרדנו במפתיע, פתיל חייו הסתיים כשאני עוד לא בן שלוש.

אני זוכר את סבא היטב אף שחלפו כבר שבע שנים מאז נעלם מחיי כשאני לא מוכן לכך, אלא שאני זוכר רק שלוש שנים (בקרוב) בחייו. איני מכיר את סבא. מה יכול ילד בן שנה ושנתיים ללמוד ולשמוע על סבו. פסח רק חלף ושם קראנו את ההגדה מלשון להגיד. לספר. לספר לדורות ההמשך. לדורות הבאים. אני הוא דור ההמשך שאינו יודע. שאינו מכיר. ואם אנחנו מצווים לספר ביציאת מצרים, לא כל שכן אנו מצווים לספר על בני המשפחה שרק כמעט הכרנו וכמעט לא. שהכרנו מעט כל כך. אני הוא זה שאהבתי את סבא משה בכל נימי נפשי.

חיכיתי להגיע לסבא וסבתא בכל יום ובכל שעה. למה? כדי לדעת את מי כל כך אהבתי ומדוע? למדתי כל כך הרבה והיום אני גם מבין כמה לא הכרתי וכמה לא ידעתי אודות סבא שלי שהיה כל כך אהוב עלי. תודה לך סבתא על כל פגישה מרתקת ומהנה איתך.

תהליך העבודה: ישבנו יחד שעות וימים ושוחחנו בינינו. סבתא סיפרה ואני הייתי מרותק. סבתא נהנתה מן הפגישות התכופות בינינו ובוודאי שגם אני. תמיד המפגש היה מלווה בארוחה שאני אוהב, בבילוי מחוץ לבית ובעיקר הפלגנו בשיחות בנושאים שונים. באחד הימים גם נסענו למחוזי ילדותו של סבא במושבה גן יבנה והתחקנו אחר הצריף הראשון שסבא חנוך הקים למגורי המשפחה שזה עתה הגיעה לגן יבנה ומשם עברנו דרך המקלטים שהוקמו בגן יבנה על מנת שתושבי גן יבנה לא ינזקו בתקופת מלחמת העצמאות מן המפגעים הערביים. לא פסחנו על גן הילדים ובית הספר שקיימים ועומדים עד עצם היום הזה וכמעט כמעט נכנסנו לבסיס צהל בתל נוף אלא שכידוע צריך אישור בטחוני לכך ולא היה בידינו אחד כזה. חשבתי שבערב יום הזיכרון לחיילי צה"ל אגיע לטייסת של סבא כי סבתא מוזמנת מדיי שנה ונוכחת במקום, אלא שאני אהיה בערב יום זיכרון אחר בו מופיע אחי ליאור בשירת סולו. זה היה טיול מרתק וצרפנו אלינו גם את בן דודי אורי בן העשר.

סבתא חיה: איילי בן העשר הוא ילד נבון ביותר. ילד בוגר מאוד. סקרן במידה הנכונה ונעים היה לשבת במחיצתו ולספר לו. אלא שלא סיפרתי רק לו, סיפרתי גם לעצמי. חקרתי ולמדתי מחדש דברים שכלל לא ידעתי ונזכרתי בדברים שנשתכחו עם השנים. זה היה מסע מעניין ומהנה כאחד ואפשר היה לחוש את כנפי ההיסטוריה כמו גם לחוש במגע האוהב של סבא משה האהוב והנפקד. מבלי משים לב חיברנו ספר לזכרו של סבא משה שישמש לא רק את איילי היקר והאהוב אלא גם את בני המשפחה האחרים שאינם מכירים פרקים נכבדים המופיעים כאן בעבודה ואני מודה לאמירים ולאיילי שלי האהוב שזיכו אותנו בנכס יקר ערך זה שחובר כאן.