מאגר סיפורי מורשת

שמי הורה, נולדתי בפולין בעיר קראקוב, בשנת 1939.

עם פלישת הגרמנים לקראקוב, במהלך מלחמת העולם השנייה, אמי לקחה אותי על הידיים, ועם אבי, ברחנו לרוסיה ברגל ובעגלות ואני אז, תינוקת בת חודשיים.

ברוסיה חיינו מספר שנים. אינני זוכרת משם הרבה כי הייתי קטנה, אבל אני זוכרת את השלג. כשקצת גדלתי, אמא הייתה מספרת לי על פלסטינה. היא סיפרה לי שבפלסטינה יש ים ואני דמיינתי לי, ים גדול לגדולים, ים בינוני לבינוניים, וים קטן לקטנים. כשהגענו לארץ באנייה, ראיתי והבנתי כמה שהים גדול גדול.

כשהגענו לנמל חיפה, בשנת 1947, ראינו סירות עם משוטים וחותרים בהם אנשים עם תרבושים אדומים ושאלתי: ״אמא מי אלה?״ ואמא אמרה לי: ״אלה ערבים״ שוב שאלתי: ״אמא הם אוהבים אותנו?״ ואמא ענתה: ״לא״ ואז, ברוב יאושי שאלתי: ״מי סוף סוף בעולם הזה אוהב אותנו?״ ואמא לא ענתה.

מחיפה לקחנו מונית לתל אביב ושם גרנו עם משפחתו של דודי. יום אחד יצאנו עם ההורים לרחובות ובכל העיר, אנשים רקדו במעגלים.

זה היה היום המאושר בחיינו, כי ביום זה הוכרזה מדינת ישראל ע״י ראש הממשלה דוד בן גוריון,  בתל אביב ודבריו שודרו ברדיו: ״אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל״ ויותר לא שאלתי ״מי אוהב אותנו?״ כי הייתה לנו מדינה משלנו.

הזוית האישית

נגה: החוויה שלי מהעבודה בקשר הרב דורי, הייתה כיפית ומעניינת. אני שמחה שיצא לי לשמוע על החוויות של סבתא שלי בתור ילדה ולשמוע על תקופת חיים אחרת משלי. אני מאחלת לסבתא שלי עוד המון שנים טובות ביחד איתנו. סבתא הורה: החוויה אני נהנתי להזכר בזכרונות נעימים מהעבר ואני מאחלת לך נגה שתזכי לחיות במדינה שתהיי בה חופשיה ומאושרת.