מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מוסיא לבנוני מתעדת את הסיפור של סבתא ברכה מירל זילברשטרום במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבתי, ברכה מירל, נולדה באנטוורפן שבבלגיה להוריה ר' נחום אברהם יעקובוביץ ולמרת לאנא יעקובוביץ, בתאריך י"ד טבת תשי"ח, יש לה עוד שני אחים, אחד גדול ממנה בשנה והאח השני קטן ממנה בשמונה שנים. סבתא עלתה לארץ הקודש מבלגיה בשנת תשל"ח.

ירושלים של אירופה

אנטוורפן הייתה כמו "ירושלים של אירופה" – עיר חרדית לכל דבר ועניין, הם הרגישו כמשפחה אחת. אביה היה תלמיד חכם גדול, חסיד ומקושר לרבי מליובאוויטש בלב ובנפש ועובד ה' בתכלית, בעל לב רחב ועין טובה לזולת, מאיר פנים ושמח תמיד. הוא עבד בשנים הראשונות בבורסת יהלומים, אימא שלה (לאיוש"ט) הייתה עקרת בית. ענווה ובעלת צניעות פנימית, עם רגישות מיוחדת לזולת ואכפתיות לסביבה, לב רחום, ויראת שמים בתכלית, אוהבת ללמוד ולהחכים בעבודת ה'.

תחביבים

בשעות הפנאי של סבתי, בשנות ילדותה, היא אהבה בשעות של אחר הצהריים ובכול זמן פנוי, לקרוא, לרכב על אופניים ולעזור במה שצריך. סבתי למדה בבי"ס "יסודי התורה" למדה כל יום כעשר שעות, מהשעה 8:30-18:30 בערב, מתוך כל השיעורים שלמדה, היא למדה חמש שפות: פלמית, צרפתית, אנגלית, גרמנית ולטינית. היא אהבה רק את שיעורי הקודש. בשנות היסודי והתיכון הייתה חברה של כולם, בהמשך, בשנות הסמינר הייתה לה חברה אחת טובה במיוחד, שכל הזמן דיברה איתה ולמדה איתה למבחנים.

היום יש ממתקים כשרים בשפע, בשנים ההן לא היו בבלגיה ממתקים כשרים, לכן בכל פעם שהגיעו אורחים מארץ ישראל, הם הביאו עבורם הרבה ממתקים מהארץ.

בילדותה

הליכה ישרה במתנה

כשסבתי הייתה בגיל 22 חודשים (שנה ו – 10 חודשים), היא הלכה עם סבתא שלה לגינה. פתאום הסבתא שמה לב, שסבתי לא הולכת ישר וצולעת. היא האירה את עיניהם של ההורים של סבתי, וההורים המודאגים נסעו לפרופסור באמסטרדם שבהולנד, שהיה מומחה גדול בתחום זה. הרופא המומחה היה נראה מודאג, מכיוון, שעל פי האבחנה הרפואית שלו, היה צורך לטפל בבעיה מיד אחרי הלידה. הרופא אמר שהוא מוכן להשתדל, אבל לא מתחייב לכלום.

במשך חודשיים סבתי הייתה – מאושפזת ומגובסת, הוריה היו מגיעים מבלגיה כל יום ברכבת (נסיעה של 4 שעות מדלת לדלת), אבל נתנו להם להיות אך ורק בשעות הביקור, כל לילה האחות הממונה לתפקיד הורתה לכל האורחים לצאת – לפנות את השטח, סבתי בתור תינוקת בכתה ולא הייתה מוכנה לשחרר את היד מאמה, סבתא רבתא שלי, רחמיה של אמה נכמרו עליה, והיא הייתה מתחבאת כל לילה במקום אחר, וכשהאחות הייתה עוזבת את המחלקה, היא הייתה יוצאת מהמחבוא וחוזרת לשהות ליד מיטת בתה.

משפחה יהודית בעלי חסד, הציעו להורים של סבתי להתגורר בביתם כל זמן האשפוז של בתם, ודאגו לכל צרכיהם, אחרי חודשיים שיחררו את סבתי הביתה להמשך אשפוז ביתי, במשך כשישה חודשים, כל אותה תקופה הייתה סבתא שלי מגובסת שוכבת בעגלה או במיטה עם רגליים למעלה.

קרה נס, בזכות התפילות והברכה של הרבי מליובאוויטש היא התרפאה לחלוטין, לתדהמת הרופאים, עד גיל גמר הצמיחה סבתי הייתה פעם בשנה נוסעת לביקורת בהולנד, ההורים שלה הפכו את הנסיעה לחוויה של טיול מהנה ומרהיב עין, לאור כל הפרחים היפהפיים שאלוקים שתל בבריאה. בביקורת נכחו כל הרופאים מהמחלקה מדי שנה ושנה, לראות מקרוב במו עיניהם את הנס, שהיא הולכת רגיל ואין שום סימן של צליעה, נס גדול היה פה…

סבתא שלי מספרת, שהיא למדה להודות לה' יום יום על הדבר שנראה כל כך שגרתי ומובן מאליו – הליכה ישרה ויציבה.

נס בשייט

כשהייתה סבתא בכיתה י', היא הדריכה בקייטנה חניכות בכיתה ח', שמונה בנות מצטיינות זכו בפרס. ביום ראשון אחד היא והמדריכות האחרות לקחו אותן לשייט. במהלך השיט באגם, סבתא שמה לב, שהסירה מתחילה לטבוע. היא ניסתה לזעוק לעזרה, אך אף אחד לא היה בשטח, גם לא המציל. המים חדרו לסירה  והגיעו  עד למותנן. באומץ רב היא שאלה את חניכותיה מי יודעת לשחות? כולן ידעו מלבד בת אחת, היא הכינה את הבנות ,שהן תצטרכנה לשחות עד לקצה השני של האגם. ואת הבת שלא ידעה לשחות, סבתא נשאה על כתפיה תוך כדי שחיה! תוך כדי השחייה, היא מעודדת אותן שלא יתייאשו והופכת את הלימון ללימונדה.

בנס גלוי כולן הצליחו להגיע לצדו השני של האגם, כשהן רטובות וסחוטות. סבתא התחילה להקיא כמויות גדולות של מים ,שבלעה במהלך השחייה, כשעל גבה היא נשאה את החניכה. לקח להן שעה כדי להתאושש. הן שכבו על הדשא כמעט מעולפות, לא היה להן איך לחזור, מכיוון, שהסירה עם כל החפצים שלהן שקעו במים.

ומה עושה יהודי בצרה? מתפלל לה' כמובן… הן התפללו לה' מעומק הלב, אחרי כמה שניות  הן ראו איך התפילה שלהן  נענתה.  לפתע, הגיעה משאית קטנה עם האחראי לניקיון המתחם, הן סיפרו לו את מה שארע להן. הנהג ריחם עליהן והחזיר כל אחת מהן לבית שלה.

עבודתה

סבתי עבדה אחרי חתונתה בתיכון בעלז כמחנכת בכיתה י"ב. וכן הייתה גם ממלאת מקום ב"בית יעקב" לכיתה י'. לאחר מכן, כשהיא עברה לגור בארץ ישראל, היא לימדה ועדיין מלמדת בסמינר 'בית אסתר' – דושינסקי. סבתי בחרה בעבודה זו כי הרבי עודד מאוד לעבוד בחינוך, וגם זה סוג של שליחות.

תודה לה', עד היום  סבתי עובדת בחינוך, כ- 44 שנים – לאורך ימים ושנים טובות!

הזוית האישית

בובי (סבתא באידיש) ברכה: הייתה לי זכות והנאה מיוחדת ונדירה, להיות בקשר עם נכדתי האהובה והמצטיינת, לחבר את העבר עם ההווה ובתקווה למסר לעתיד. התפעלתי מעצם הרעיון למיזם זה, שהוא כל כך מחבר ומתעד זיכרונות שהיו אולי נמחקים.

מוסיא הנכדה: הייתה לי חוויה מדהימה להשתתף בתכנית עם סבתא שלי, הרגשתי שהקשר שלנו התחזק מאוד. וכיום אני חשה מאוד בנוח להתקשר ולפטפט אתה, שמעתי סיפורים מרתקים מחייה של סבתא, שאת חלקם אפילו אמי לא הכירה.