מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא נעמי גלידאי נולדתי בארץ בד' באב תש"ח, 9.8.1948

נקראתי בשם זה בהקשר של נעימות וחיים טובים, ושם החיבה שלי הוא  נעמיל'ה. לאחותי קוראים הדסה, ויש לנו קשר מוצלח וטוב. הדסה למדה בבית ספר לאחיות, היא  אחות בבית חולים, ואני מתייעצת איתה בענייני רפואה.

גדלתי בירושלים, היו לנו דודים בכפר חסידים, והיה להם משק עם תרנגולות, פרות, סוסים והרבה מרחבים. בחופש הגדול בילינו שם, אני ואחותי, ותמיד חזרנו מלאות חוויות.

שירתי בנח"ל, ובתקופה הזאת חלק מהשירות היה להיות בקיבוץ, זה לא היה ממש קרבי, החלק ה"קרבי" היה טירונות והיאחזות במשך חצי שנה. בהיאחזות יש קצת שמירה עם רובים כך שמרגישים יותר בצבא.

ההיאחזות שלנו הייתה מעלה גלבוע ולצערי "ברח לה הגבול" כי בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים, וכל יהודה ושומרון הפכו להיות שלנו, כך שלא היה שום גבול ולא היתה מטרה קרבית.

בהמשך,  למדתי מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן עשיתי השלמות בלימודי מחשב. עבדתי ביחידת המחשב במשרד החינוך, ועסקתי במקצוע זה במשך שלושים ושמונה שנים. לאחר שפרשתי חיפשתי תחומי התעניינות אחרים, ושונים.

ברצוני לספר על המעבר שלי מירושלים לעיר קריית שמונה בצפון, מלחמת יום הכיפורים הייתה קשה, וכמעט טראומטית במדינה. לאחר המלחמה הייתה אווירה שצריך לתרום למדינה, והרבה משפחות עברו מהעיר הגדולה להרבה התנחלויות. המעבר להתנחלויות קיבל עידוד ממפלגות הימין שעלו לשלטון באותה תקופה (בעקבות המהפך הפוליטי).

אני ובעלי החלטנו שתרומה יותר גדולה תהיה לעבור לעיר פיתוח.

אז לא היו עדיין גרעינים תורניים,  ועברנו לקריית שמונה כמשפחה בודדת, בלי להכיר שם אף אחד, ובלי לבדוק דבר לפני כן. התנתקנו מכל מי שהכרנו ומהמשפחה והחברים. בקרית שמונה היו הפגזות של קטיושות ו"בילינו" הרבה שעות במקלט. בכל זאת התאהבנו במקום, התחברנו לקהילה המקומית, ועד היום אנחנו שמחים מאוד מהמעבר.

גלגולו של חפץ – התעודה הייחודית

גדלתי בלי סבא וסבתא, אפילו לא הכרתי אותם, רק ידעתי שהם נרצחו בשואה אבל לא היה לנו שום פרטים נוספים.

במהלך הזמן, נודע לנו שהם ניסו לברוח מגרמניה לבלגיה, ולהסתתר שם. אבל הגרמנים כבשו את בלגיה, ורוב היהודים לא הצליחו לשרוד. מה שאנחנו יודעים זה שבליל הסדר העלו אותם על הרכבת לאושוויץ.

לפני שנתיים אחד החברים שלנו טס לבלגיה, עם ההורים שלו למסע שורשים, ושם נודע להם שיש יהודי אחד שאסף מסמכים של יהודים מתקופת השואה (הנאצים היו מאוד מסודרים ושמרו את כל המסמכים). גם המסמכים של סבא וסבתא היו בין המסמכים.

בגלל הקורונה לא נסענו לבלגיה לקחת את המסמכים, אבל הוא שלח לנו את כל המסמכים, ולדעתי המסמך החשוב ביותר הוא תעודות הזהות שלהם, כי יש שם את התמונה שלהם. סוף כל סוף גיליתי  איך הם נראו.

כאשר היה ברור שחובה לברוח מגרמניה, ניסו יהודים רבים לחפש דרכים לעלות לארץ ישראל. אבי, עם העיניים הכחולות והשיער הבהיר, נראה כמו נוכרי, וכך הצליח להימלט לשווייץ, ומשם לאיטליה. (הוריו ואחד מאחיו לא הצליחו, ונשלחו למחנה השמדה).

העלייה לארץ בהעפלה בלתי חוקית

בתקופה שהבריטים שלטו בארץ, הם הגבילו את מספר היהודים שיכולים לעלות ארצה. מי שלא היתה לו אשרת כניסה, אסור היה לו להיכנס לארץ. מכיוון שהיו הרבה מאוד ניצולי שואה שניסו לברוח, ארגן הישוב היהודי בארץ עליה בלתי חוקית. (פעילות זו נקראת העפלה). אבי לא הצליח לעלות על אניית מעפילים המאורגנת ע"י הישוב היהודי, והוא עלה על אנייה של יהודי פרטי, אנייה שלא הוכשרה להפלגה כזו, ולא היה בה מלאי מספיק של מזון ותרופות. על האוזנייה היו 465 נוסעים ששהו בה בתנאים קשים, אכלו לחם יבש, ושתו כוס מים אחת ליום, והדבר החמור ביותר הוא, שלא היה שום קשר עם גורמים בארץ, שיסייעו בהורדת המעפילים מהאוניה ובקליטתם

לאחר שלושה חדשים קשים, בלילה חשוך אחד, הגיעו המעפילים לארץ, לאזור אשקלון. לא היה להם מושג היכן הם. הם שלחו זוגות של אנשים לכיוונים שונים, כדי לחפש מישהו שיעזור להם. שניים מהם פגשו בשוטרים יהודיים שבאו מיד לסייע, אך שניים אחרים פגשו בערבים, והם הזעיקו את הבריטים. כמאה שבעים מעפילים, בתוכם אבי, נתפסו ע"י הבריטים ונשלחו לכלא בצריפין. בהמשך ביקרו אותם נציגים מהישוב ודיווחו על מצבם. מצד אחד הם היו כחושים, נפולים, לא התרחצו ימים רבים, מלבושיהם קרועים ולא היו להם בגדים להחלפה. אך מצד שני רוחם היתה גבוהה: "אין דבר, העיקר שאנחנו בארץ ישראל" אמרו. נעשתה מגבית מהירה ואספו עבורם מצרכי מזון, בגדים, מזרנים ושמיכות. לאחר כשלושה שבועות הגיע השחרור המיוחל. מספר המעפילים נוכה ממכסת העולים של אותו חודש, הבריטים קיבלו כסף עבור ההוצאות על המעפילים, וכך התאפשר השחרור. בסופו של דבר, הפך אבי לאזרח חופשי ומאושר במדינה היהודית.

הזווית האישית

ענבר: תודה לסבתא היקרה שהגיעה למפגשי הקשר הרב דורי, וסיפרה לי את סיפור חייה ואת הסיפור של אביה. היה מרתק.