מאגר סיפורי מורשת

שמי סמואל נחמיאס, נולדתי ב- 21.09.1942 באלכסנדריה, מצרים. עליתי לארץ בשנת 1957 ואני מתגורר ברעננה כבר כ- 40 שנה עם אישתי חנה. אני אבא לשתי בנות וארבעה בנים. בפניכם מוצג סיפור חיי:

היו לי חיים מאושרים ביותר בתור ילד קטן במצרים. גרנו אני והוריי בביתן קטן, לא היו בו מים או חשמל והוא היה בנוי ממתכת כך שבחורף היה קפוא ובקיץ היה רותח אבל היינו מאושרים, תמיד היה לנו אוכל על השולחן והיינו שמחים להיות אחד לצד השני. אמי הייתה עקרת בית ואבא שלי עבד במפעל כך שלא היה לנו יותר מדי כסף, אבל לא היה בכך צורך מכיוון שהחיים באלכסנדריה לא היו יקרים. בבית היה לנו משרת, מוריס, שתמיד היה משחק איתי ועם שאר ילדי השכונה במשחקי כדור בגינה שהייתה ליד ביתי. המשחק האהוב עלינו היה כדורגל, שיחקנו כמעט כל יום אחרי בית הספר ועד היום אחד הזכרונות האהובים עליי הוא אותו קיץ חם כשהייתי בן 12 בו כולנו שיחקנו בכדור יחדיו בשכונה.

כשהייתי בן 14.5 אני ומשפחתי עלינו לארץ, שם הגענו למחנה פליטים. שהינו שם כימים אחדים עד שסופק לנו מקום מחייה בבית שאן, שם גרנו כחצי שנה. אני זוכר שכשהגעתי לארץ הבנתי אילו חיים נפלאים היו לי במצרים – תנאי המחייה בישראל היו פשוט מזעזעים. לא יכולתי לסבול את חצי השנה הראשונה ההיא בבית שאן ורק חלמתי על לחזור למצרים, לחברים שלי ולשאר המשפחה שלי שכל כך התגעגעתי אליהם. אבל אחרי שסוף סוף התמקמנו כמו שצריך בארץ ועזבנו את המקום הנוראי ההוא בו שהינו, התחלתי לחבב את חיי בישראל. התחלתי את כיתה ט' בפנימיית הדסים שם למדתי עד סיום לימודי בתיכון והייתי מרוצה בלימודים. הילדים אהבו לצחוק עליי מדי פעם ולקרוא לי 'חייל מצרי' אבל הכינוי לא הציק לי, השתמשתי בשמי הידוע בכדי להכיר אנשים חדשים בפנימייה.

אחרי התיכון התגייסתי ליחידה קרבית שם שירתי כשלוש שנים. בזמני בצבא היו כמה וכמה מבצעים מעניינים אבל מעולם לא נתנו לי להשתתף בהם ולרוב פשוט ישבתי בצד וצפיתי באחרים. אפילו כשקיבלתי את ההזדמנות לקחת חלק במבצע, הוא בוטל עוד לפני שיצאנו לשטחים!

אחרי הצבא החלטתי שעליי להמשיך ללמוד ולרצות את הוריי והשגתי תואר ראשון בכלכלה. התחלתי לעבוד בתור כלכלן לחברות שונות ותוך זמן קצר העבודה הפכה לעונג נפלא. נהניתי לחקור על נושאים שונים בתוך התחום וזכיתי לעבוד עם חברות ענק המתמחות בתחומים מגוונים ומיוחדים שלא התנסתי בהם בעבר. זכיתי לטייל מסביב לעולם בזכות הקריירה ואפילו הכרתי שם את אישתי הראשונה, אסתי. אסתי הייתה אמריקאית שעבדה לתקופה קצרה במשרד של חברה שעבדתי בשבילה, שם נפגשנו לראשונה. התחתנו אחרי רק שישה שבועות הכרות אבל היינו מאוד מאוהבים לכן ההחלטה נראתה כמו דבר טבעי במערכת היחסים שלנו. נולדו לנו שתי בנות נפלאות, אדווה ואורית, אבל משפחתה וכל חייה של אסתי היו בארצות הברית ואחרי חמש שנות נישואין נפרדנו בעקבות השוני במרחבי המחייה שלנו. אז היא והבנות עברו לגור בקונטיקט בארה"ב ואני נשארתי פה בארץ וחיכיתי לשובן של בנותיי. אסתי חלתה בסרטן כשלוש שנים אחרי שחזרה לארצות הברית ולמרבה הצער נפטרה זמן קצר לאחר מכן.

הייתי בן 38 כשפגשתי את חנה בפעם הראשונה. חנה הייתה אלמנה ואם לשלושה בנים שגרה בתקופה בקיבוץ קטן בצפון. באותו קיבוץ גר בחור, ניסים, שהיה מאוהב בה עד מעל הראש והיה בטוח כי הוא הגבר היחיד בשבילה בכל העולם. חנה אף פעם לא חיבבה אותו במיוחד ותמיד הרגישה כי הוא נטל על כתפייה, מין טפיל שלא עוזב אז בכדי להוכיח בפני חנה שהוא האחד בשבילה, ניסים החליט להציג בפניה את כל האפשרויות האחרות (גברים אחרים) ופרסם מודעה בעיתון – אלמנה עם שלושה ילדים מחפשת בעל. אני הייתי בתומי בעבודה כשקראתי את העיתון וראיתי את המודעה, לא הייתי בטוח האם כדאי לי לכתוב אבל הבנתי כי החיים קצרים ואם זו תהיה דרכי לאהבה, אתן לה הזדמנות. כשבועיים לאחר פרסום המודעה, ניסים הציג בפני חנה את כל המכתבים שקיבלה ואמר לה שתשב ותקרא הכל וכך תבין שאין גבר המשתווה לו. חנה הסכימה והחלה לעבור בין המכתבים השונים – כל מכתב היה אכזבה יותר גדולה מהשני והיא כמעט איבדה כל תקווה עד שהגיעה למכתב האחרון, מכתבי. מאוחר יותר באותו הערב קיבלתי שיחת טלפון ממנה בו היא שואלת אם אולי ארצה לצאת לקפה ביום מן הימים ואמרתי כן, מה כבר יכול להשתבש ביציאה עם בחורה נחמדה? מי ידע שממכתב אמצא את אהבת חיי.

במהלך הדייט הראשון שלנו אני זוכר איך הוקסמתי מיופייה ומנדיבותה וחשבתי לעצמי: "זו פשוט אישה נפלאה. אישה נפלאה, אין עוד מה להגיד". אחרי שיצאנו ושבתי הביתה, ישבתי וחשבתי שעות מתי להתקשר אליה שוב: "אולי אני אתקשר מחר? לא, לא מחר. מחר זה מוקדם מדי ואין ברצוני להבהיל אותה. אז אולי בחמישי? בעצם חמישי זה יותר מדי זמן, שלא תחשוב שלא חשוב לי ממנה. מה לגבי שלישי? כן שלישי עובד די טוב. אתקשר בשלישי", זה הוחלט.

כעבור שנתיים התחתנו חנה ואני, וקנינו בית קטן ברעננה שלשנים הפך לביתנו הנוכחי (40 שנה באותו מקום!). הבנות חזרו מארצות הברית לקראת הגיוס של אדווה ולי לחנה נולד בן נוסף ששמו חן. וככה מצאתי את עצמי אבא לשישה ילדים, כולנו גרים תחת גג אחד, צפופים אך מאושרים. עם השנים הילדים גדלו ועזבו את הבית, התחתנו והקימו משפחות משל עצמם ואני וחנה כבר הזדקנו ויצאנו לפנסיה. החלטנו שזה הזמן המושלם שלנו לחקור את העולם ולהרחיב גבולות ויחד יצאנו למסעות ארוכים בטבע. לחנה תמיד הייתה אהבה גדולה לפרחים ובכל מקום בו ביקרנו תמיד הייתי שומע הרצאות על הצמחייה המקומית, בזכותה למדתי כל כך הרבה על נפלאות הטבע. "אימא (חנה) לימדה אותי כל כך הרבה. אם הייתי שבור ועלוב וחלול לפני שפגשתי אותה, היא מילאה אותי והפכה אותי למי שאני היום. מעולם לא הייתי נהיה הגבר שאני היום בלעדיה. היא המצילה שלי, האהבה שלי והאושר שלי עד קץ ימי".

במהלך הפנסייה הבנתי שאם אשב כל היום בבית ואוכל כל שעתיים, בסופו של דבר אהיה כדור מהלך! כבר שיעמם לי לא לעשות כלום כל היום והחלטתי שעליי למצוא תחביב אתלטי ומהנה, אז יצאתי לבקתה שמחוץ לבית, שכבר שנים משתמשת כמחסן לציוד ישן, ושם מצאתי את האופניים הישנות שלי. החלטתי לנסות לצאת לרכיבה על אופניים ובמהרה התאהבתי. עד היום אני יוצא כל יום לרכיבה של לפחות 15 קילומטרים על האופניים ומטייל בין ערים, מבקר את משפחתי ואוסף זכרונות!

לפני כשנתיים הנורא מכל קרה וחנה נפלה על מדרגות ביתנו. בגלל הנפילה, חנה נהייתה חולה מאוד וצרכה טיפול יומיומי. אפילו עם שכירתה של עוזרת, עדיין אני חייב לטפל בה המון ולדאוג לשלומה גם במצב הקשה הזה. בשנה הראשונה הייתי מרוסק שדבר כזה קרה לאהובתי ובכיתי מכעט כל לילה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שחנה סובלת כל-כך ושאין לי דרך לעזור יותר מלסייע לה לשבת על הספה אכלה אותי מבפנים. אבל עכשיו, אחרי שאני מטפל בה כבר כמה שנים, אני יכול להגיד שמעולם לא אהבתי אותה יותר. היא מביאה לי משמעות לחיים ואני גאה להיות לצידה, לא משנה בתחת אילו תנאים. היא ממשיכה להעשיר אותי מדי יום, מדי שעה, ואני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה. אפילו במצב שלה, היא עדיין מתעקשת שנצא לטיולים יחדיו וזכינו להמשיך לחוות את כל הפריחות השונות בארץ מדי עונה.

מימין: אני בן 26, משמאל: אני רוכב על האופניים

הזוית האישית

ליילי הנכדה המתעדת: כל כך נהנתי ללמוד עוד על חייו של סבי! התקרבנו מאוד בזכות התכנית והרגשתי מחוברת אליו מאי פעם. הסיפורים שהוא סיפר לי, השיחות והצחקוקים תמיד ישמרו במוחי, אני אזכור אותם לנצח.