מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, נולדתי בישראל בתאריך 15.3.1955. גדלתי בעיר לוד של שנות ה- 50, 60 ו- 70. כפי שציינתי, נולדתי בארץ, הוריי עלו לארץ ממרוקו. שמו של אבי מכלוף ושם אמי פיפין. הוריי הגיעו על אונייה בשנת 1948.

אבי היה אזרח עובד צה"ל מאז שעלה לארץ. אמי לא עבדה, היא הייתה עקרת בית וטיפלה בששת ילדיה. היינו שישה אחים: שני בנים וארבע בנות. מתוכם נשארנו שלושה: שני אחיי ואחותי נפטרו לצערי טרם זמנם. שמותיהם היו יוסי, מרים ומשה. הנותרים, שיזכו לשנים רבות – שושנה, מזל ואנוכי, אסתר.

בבית הספר היסודי למדתי בבית הספר ממלכתי א' בלוד. לאחר היסודי למדתי בבית ספר אורט לוד פקידות והנהלת חשבונות. בשנים הללו לא היו חטיבות ביניים. תחביבי היו (ועדיין) רבים ומגוונים: כל מה שקשור לעבודות יד כמו סריגה, ציור, פיסול, עבודות עץ למיניהן וכל מה שקשור לאגרונומיה וכן תפירה ועוד…

בילדותי אימצתי לי חתול ג'ינג'י מתוק מאוד וקראו לו פוצי. בבית המצב הכלכלי לא היה טוב וחלב היינו מקבלים פעם בשבוע ואת החלב הזה לא שתיתי אלא הענקתי לו. בילדותי היו לי חלומות רבים, אחד מהם הוא להיות מורה לאומנות.

עוד בהיותי קטנה הייתי יושבת מול אבי ז"ל, שהיה מאוד יצירתי ובנה במו ידיו עבודות שונות לבית, כמו גדר בחצר, קיר לבנים מסביב לבית, נעליים שהיה מתקן ויוצר סנדלים עם פטיש וסדן. ארונות במטבח שבנה, סוכה מעץ ומסמרים ועוד. עוד אז חלחלה בי התשוקה ליצור אך פרגון מהבית לא קיבלתי על דברים שעשיתי, מה שגרם לי לא להאמין בעצמי עד אותו יום – שהוא אחד הזיכרונות החזקים שלי ונקודת מפנה במסלול חיי: נפתח במועדון קטן בשכונתי חוג לפיסול (ללא עלות) שבו קיבלתי גוש חימר והתבקשנו לבנות מגדל. לאחר שבניתי בחומר, ניגש אלי המדריך, הרים את עבודתי והציג אותה בפני הכיתה, שיבח מאוד ופרגן ליצירה. הייתי כל כך גאה בעצמי שמישהו מעריך פעם ראשונה ומשבח משהו שיצרתי וזה התחיל לבנות את האמון שלי בעצמי וביכולות שלי, כי למעשה עד אותו היום ההוא כפי שציינתי, לא קיבלתי מילה טובה של שום דבר שעשיתי.

אני זוכרת שבפורים לא הייתה לי תחפושת והייתי צריכה לדאוג לעצמי. הלכתי לצרכנייה המקומית וביקשתי מהחנווני שק יוטה שבו היו מאכסנים קמח וסוכר וממנו תפרתי לי תחפושת אינדיאנית כולל נעליים. צבעתי, קישטתי והייתי כל כך גאה במה שיצא.

הייתי בונה את הצעצועים שלי בעצמי, בניתי בובות, בניתי לי מכונית מעגלה ישנה, בניתי לשיעור מלאכה בבית הספר על משטח עץ אתר שלג עם איגלו ומחוט ברזל פיסלתי גולש סקי, שעד סוף בית הספר היסודי היה מוצג על מדף בכיתה.

וכך המשכתי ליצור דברים בעצמי כי לקנות לא היה אפשרי בשל מצב כלכלי לא טוב. בהמשך הדרך מצאתי את עצמי יוצרת בכל הזדמנות (ובעצם עד היום הזה): תופרת, מפסלת, יוצרת בעץ ובכל חומר שמזדמן לי ונהנית מכל רגע מחדוות היצירה.

תמונות מילדותי

בנערותי (גיל 16) שאפתי למצוא כיוון אחר לחיי ולעזוב את בית הוריי. התקבלתי לחברת נוער קיבוצי, עברתי לקיבוץ דפנה בצפון ושהיתי שם כשנתיים שזה כלל עבודה בקיבוץ  ולימודים. התגייסתי לצה"ל בשנת 1973, שירתי  ביו"ש (יהודה ושומרון) כמזכירה של היועץ המשפטי ברמאללה ולאחר מכן כמזכירת נשיא בתי המשפט, ישבנו בשכם.

לאחר השירות הסדיר התגייסתי לשירות קבע והוצבתי בסיני בחטיבה 14, שם מילאתי תפקיד פקידה ראשית באגף מבצעים במשך שנתיים. במסגרת הזו התחתנתי והוצבתי בקצח"ר בתפקיד ממלאת מקום של קצינת קישור, היה עלי ללמוד את התפקיד המורכב הזה עם כל חיילי המילואים שהייתי אחראית להצבות שלהם. בגלל שהייתה צריכה להיות לי חפיפה ארוכה, המפקד שלי, שידע שאני נשואה, אמר לי שלא להרות עכשיו, לפחות לא בשנה הראשונה לתפקיד, כדי שלא איעדר מהעבודה. יום אחד, כשהיינו צריכים לעשות סיור כתובות ונסענו אני והמפקד שלי בטנדר שבו שני מקומות בלבד, לא התאפקתי ואמרתי לו:  "אתה יודע שאתה עכשיו מבצע עבירת תנועה".. וכששאל למה, אמרתי לו שהוא מסיע כרגע שלושה אנשים במקום שניים – אז נפל לו האסימון שאני בהריון הוא כמובן צחק ולא כעס. את השירות סיימתי לאחר הלידה של בתי בכורתי איילת, אימא של אוריין.

בעת שירותי הצבאי

את בן זוגי הכרתי בקורס מיד לאחר הטירונות בבה"ד 11. הוא היה בהשלמה של קורס קצינים ואני בקורס פקידות שלישות. לאחר חודשיים לערך בסיום הקורס, אני הוצבתי ברמאללה והקשר נותק. כשיצאתי לחופשת סוף שבוע, כשאני מחכה בתחנה ליד צריפין, עצרה לידי מכונית וגיליתי שבן זוגי לשעבר יושב שם ומחייך אלי והקשר חודש.

שמו של בן זוגי ניסים ואנחנו נשואים 50 שנה בקירוב. מכיוון שבעלי שירת שירות ארוך בקבע, מן הסתם הוא הוצב במקומות שונים בארץ וכך נדדנו ועברנו שמונה דירות. התחלנו בחיפה ומשם עברנו לרחובות, באר שבע (שם ילדתי את בתי הראשונה) ראשון לציון – פעמיים, ירושלים, יבנה ועכשיו קריית עקרון. במשך שנים עבדתי כמנהלת חממה. לאחר מכן עבדתי כמטפלת בגנים ופתחתי משפחתון בביתי. יש לנו שלושה ילדים נפלאים: איילת גיא ועוז. יש לי, ברוך השם, מילדי חמישה נכדים ועוד אחת בדרך.

אני עוסקת בתחביבים מגוונים עוד מאז ילדותי כמו עבודות עץ למיניהן, בונה תפאורות בימי הולדת לנכדי, תופרת להם תחפושות, עוסקת בגינון, בגידול ירקות ועוד ועוד. המקום האהוב עלי בראש ובראשונה הוא הבית שלי, שם אני עוסקת בכל התחביבים שלי וכאן יש לי את השקט והשלווה וכן הכלים הדרושים לכך. יש לי חצר ומרחב עבודה. המקום השני בו אני אוהבת להיות הוא בטבע: עצים, פרחי בר ומרחבים.

הקשר שלי עם חברי הילדות מבית הספר נשמר. אנו נפגשים כל תקופה מסוימת ויש לנו קבוצת וואצאפ משותפת שבה אנו מדברים ומשתפים. החלום שלי הוא להמשיך ליצור ולראות את ילדיי ונכדיי מגשימים את כל החלומות שלהם ולפני הכל – בריאים בגופם ובנפשם.

האירוע הקטן בחוג הפיסול בגיל 9-10 הוא ללא ספק נקודה חשובה בחיי. הוא חיזק אותי ונתן לי אמון בעצמי שאני טובה, מסוגלת, מוכשרת – כי זה מה שאמר לי אדם מבוגר – המדריך… זה נתן לי חשק  להמשיך וליצור עד עצם היום הזה. מה שמלמד אותנו שתמיד צריך לפרגן לילדים ולחזק אותם, להתייחס למה שהם יוצרים, שמחמאה קטנה, יחס קטן – יכול לשנות חיים לילד, כל כך קל להרים ולהוריד אדם, זה לא דורש הרבה מאמץ. כולנו מכירים את המשפט הידוע: "כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו…." והוא אכן כל כך נכון!

חלומות שהתגשמו יש הרבה ביצירות שלי, כשצץ לי רעיון ליצירה מסוימת זה קורה בדרך כלל לפני השינה: אני מדמיינת אותה בראש גם אם היא מורכבת ולמחרת היום אני ניגשת לבצע אותה, גם אם איני בטוחה שאצליח בה, אני מנסה וכשזה מצליח בשבילי זה הגשמת חלום.

אני לא בררנית באוכל, כל עוד הוא טעים אני מרוצה. אני רגשנית מטבעי ומתרגשת מכל דבר יפה. אני יכולה להזיל דמעה מפרח שצומח בשדה שמזכיר לי את ילדותי, חצב שפורח בסתיו, מנחליאלי שמנתר לו ובמיוחד לדבר עם אחיותיי על ימי ילדותינו, על בית הורי ז"ל שהיה בית חם, על שני אחיי ואחותי שאינם אתנו. לא כתבתי יומן בילדותי אבל את סיפור חיי התחלתי לכתוב לפני כמה חודשים. מאז נתקעתי קצת אבל בכוונתי להמשיך ולכתוב.

חלום

לכל אדם יש חלום/ות שברצונו להגשים ואם ירצה ממש – הוא יצליח. רק צריך קצת להאמין בעצמו.

כמו שאומרת האמרה – "אין דבר העומד בפני הרצון". כדי להגשים את החלום צריך להשקיע ולתת את כולך למען המטרה. עמלת – השגת. לאחר ההגשמה ההרגשה עילאית ומספקת שלמרות הקושי והעמל הרב – הצלחת.

מיצירותיי

הזוית האישית

סבתא אסתי: זו הייתה חוויה מעצימה, חוויה בין דורית שבהזדמנות אחרת לא היינו חווים יחד.

אוריין הנכד המתעד: היה לי מעניין מאוד, למדתי הרבה על סבתא שלי וחיכיתי מאוד למפגשים. אנחנו ממש שמחים שעברנו את התהליך יחד וחבל שהוא מסתיים.