מאגר סיפורי מורשת

שמי הילה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבא שלי, אורי דוד.

קצת על חייו של אורי

אורי דוד. ילד שחור שיער, ובעל עיניים חומות, נולד בתאריך 10.1.1940 בבית החולים: "אסותא" – בערך בתחילתה של מלחמת העולם השנייה. אח גדול למנשה, ואח קטן לעזרא ולקלרה; הבן של רוזה, וויקטור דוד. אביו, ויקטור, בא ממשפחה מאוד ידועה ועשירה. במשפחתו היה שר האוצר היהודי הראשון בעיראק, ומשפחתו הייתה בעבר גם בקשר טוב עם משפחת המלוכה שבבגדד.

ויקטור היה בזמנו סוחר בדים ידוע. הוא היה מייבא בדים רבים, ומוכר אותם למפעלים גדולים. הוא היה קונה הרבה שטחים ודירות, והיה במצב עמיד מאוד. למרות עושרם, החליטו ויקטור ורוזה בשנת 1950 לשלוח את אורי ואת עזרא לאנגליה, לפנימייה ליהודים.

המצב בארץ באותה התקופה לא היה מזהיר במיוחד – קניית סחורה ומזון לא הייתה כשם שהיא היום. אז, בתקופה ההיא – תקופת הצנע   לא היה ניתן לקנות כל מה שרוצים. אנשים הסתפקו במיעוט. במקום הכסף, תושבי ארץ ישראל נאלצו להשתמש בתלושים. הם היו קונים תלושים אלו מאנשים שהיו להם, ובמקומם מביאים מזון וסחורה. עד כדי כך היה מסובך להשיגם של התלושים הללו, כך שביצים ובשר – היו מצרך מאוד מאוד נדיר אז, שלא לכל אחד היה. גם לבוש, כגון נעליים, לא היה כל כך פשוט להשיג. הנעליים לא נמכרו כזוג, אלא ביחידות. אם החלפת תלוש בנעל, היית צריך להחליף עוד תלוש כדי למצוא עוד נעל לנעול.

כל כך היה מסובך וקשוח, עד כי ויקטור ורוזה, החליטו לשלוח את אורי ואת עזרא מישראל. מנשה היה קטן מדי למסע שכזה ללא הוריו, וקלרה הייתה כבר נשואה, ולכן לא יכלה או היה בכוונתה לעזוב.

לימודיו וילדותו של אורי

עם הגעתם לאנגליה, לבית הספר: "Whittingehame college" אשר הוקם בעיירה "ברייטון", נפגשו אורי ועזרא עם דודם רלי שמש, אשר נהג לקחתם לביתו מפעם לפעם לחופש מפנימיית בית הספר. בפנימיית בית הספר, שהו כ-150 ילדים בערך, וזו הייתה פנימייה המורכבת אך ורק מיהודים, ומכל הארצות – אנגליה, אמריקה, צרפת ועוד…מנהל הפנימייה היה אז אדם מאוד מוכר בקרב יהודים, ושמו היה יעקב הלוי.

בזמן שהותם בפנימייה, הספיקו לחוות אורי ועזרא הרבה מאוד דברים יחדיו. אחת החוויות שחוו הייתה בלתי נשכחת, וזו הייתה כמובן הכתרתה הרשמית של אליזבת כמלכת אנגליה. "אני זוכר שאנשי המלוכה חבשו כובעים גדולים, והסיעו את המלכה אליזבת בתוך כרכרה ברחובות." סיפר לי אורי בעניין.

לימודיי הפנימייה חולקו לשני חלקים: תחילה, לומדים במשך מספר שנים עד להגעתך לגיל 16. עושים בגרויות, ומקבלים תעודה המאפשרת לך להפסיק את לימודיך. לאחר מכן, אם זהו רצונך – ביכולתך להמשיך וללמוד עוד כשנתיים, ועל סמך הציונים במבחני הסיום בתום שנתיים אלו, ניתן להתקבל לאוניברסיטה. אורי החליט להמשיך ללמוד שנתיים נוספות בפנימייה, וכאשר סיים את לימודיו בהצלחה, עבר לסקוטלנד, שם למד באוניברסיטה לקבלת תואר ראשון בהנדסת חשמל.

"באותה התקופה, בזמן שהותי באוניברסיטה, גרתי אצל משפחה חביבה." מספר לי אורי בחיוך. "הם היו מכינים לי אוכל, עושים בשבילי כביסה, היינו יוצאים לטיולים יחד, הכל מהכל…. הרגשתי בנוח כאילו אני בן משפחה. זו הייתה משפחה בעלת שלוש נפשות. זוג הורים עם ילדה קטנה ממני. שמה היה קרול." סיפר לי אורי. "חייתי אצל המשפחה הזו בערך ארבע שנים, וכשעזבתי הם היו מאוד עצובים. הם היו כל כך עצובים, שכאשר עזבתי, הם החליטו שהם לא ישמשו עוד כמשפחה מארחת. עד כדי כך כאב להם. הייתי שם כמו בן שלהם." צחקק אורי, מחויך.

לאחר שעזב, המשיך אורי לגור בסקוטלנד, והחל לעבוד בחברת מחשבים אמריקאית הנקראת: "Honeywell". באותו הזמן, גר אורי בדירה שכורה עם עוד כמה אנשים בגילו. "תתפלאי, אבל היה לי אפילו חבר טוב מאוד ערבי בדירה. הוא עבד יחד איתי במפעל. שמו היה "וואהי". זאת אומרת, לא הייתה כזו אפליה בין ערבים ליהודים. לא הרגשתי שום שנאה בין היהודים לערבים ולהפך." סיפר לי.

ב- 1970, כעבור 20 שנה באנגליה, אורי החליט לבסוף לחזור לארץ ישראל. מדי חודשיים הוריו של אורי היו מבקרים אותו באנגליה, אך למרות זאת- החליט שברצונו לשוב ולגור עם משפחתו. בזמן שהותו בארץ, החל אורי לחפש עבודה יציבה הקשורה לתחום עיסוקו. הוא הלך ועשה ראיון עבודה לתעשייה האווירית – שם בונים טילים, אווירונים ועוד. במקביל, ניגש אורי גם לראיון עבודה בחיפה לחברה "אלביט". שגם היא כמו התעשייה האווירית – חברה ביטחונית. שם, החברה התלהבה ממנו ומכישוריו, והציעה לו שכר גבוה מזה של העבודה בתעשייה האווירית. מכיון שמפעל החברה היה בחיפה (מקום שלא היה נגיש כל כך לאורי) ומפני שכאשר שאל את המראיינים היכן בדיוק המפעל, אלו ענו לו כל אחד תשובה שונה – החליט לבסוף אורי שלא לקבל את הצעתם.

בזמן ההמתנה לתוצאות הקבלה לתעשייה האווירית – חזר אורי לאנגליה, והמשיך לעבוד שם. "חודש לפני שעמדתי לחזור שנית לאנגליה כדי להמשיך לעבוד, הוריי שלחו אותי לאיש מסוים שיודע לקרוא את העתיד על פי כף היד. אני לא האמנתי בזה… אך אבי התעקש, ואמר כי אחותי גם הלכה לאותו האיש, וכל מה שאמר היה נכון. הנחתי שהוא בטח אמר דברים מאוד כלליים, ולכן נדמה היה שצדק – אך הוריי התעקשו, ולבסוף הלכתי לאותו האדם." סיפר לי אורי. "הוא הסתכל לי ביד… ואמר לי כל מיני דברים. אבל היה דבר אחד שאני זוכר טוב טוב: "תהיה לך עבודה חדשה – בעוד כתשעה חודשים." כך אמר לי. אמרתי לו: "תשעה חודשים? אני כנראה מתחיל לעבוד עוד חודש." אותו האיש לא רצה להיכנס לנושא, ואמר לי לעזוב את זה. אבל מה? התעשייה האווירית בודקת כל עובד שלה לעומק – מי אתה. לבדוק שאתה לא מרגל, ואת העבר שלך…" המשיך אורי. "לקח להם תשעה חודשים. תשעה חודשים כדי לקרוא לי לחזור לארץ, ולהתחיל לעבוד במפעל. הם שלחו אנשים שלהם באנגליה במשך כל הזמן הזה לחקור עליי ולעקוב אחר צעדיי, אך לבסוף – כעבור תשעה חודשים, הם קיבלו אותי." אמר אורי, מחייך. מאוד הופתעתי, שבסופו של דבר קורא כף היד צדק.

כאשר שאלתי את אורי באיזה תפקיד כיהן בתעשייה האווירית, הוא לא היה מוכן להגיד לי. "זה תפקיד מסווג." כך ענה.

חיי הנישואים

בשנת 1974, בהיותו של אורי בן 34, נערכה חתונה לה הוזמנו הוריו של אורי, ומשפחתה של זיוה – מי שתהיה אשתו בעתיד. הוריו של אורי שוחחו עם זיוה, וזו מצאה חן בעיניהם מאוד. כבר לפני שפגשו את זיוה הכירו את משפחתה. אביה של זיוה – אברהם בן יעקב היה איש מאוד חשוב ומפורסם. הוא היה חוקר מאוד גדול, וסופר. הוא קיבל גם מספר פרסים היישר מידיהם של נשיאי המדינה. באחד מספריו, יצא לו לחקור על משפחת המלוכה שהייתה בבגדד, ובעקבות כך הגיע גם למספר שיחות יחד עם אביו של אורי, כך שיצא להם להכיר את אביה של זיוה.

בתום שיחתם של הוריו של אורי עם זיוה, אלו הציעו לה ולאורי להתחיל ולהיפגש. הם נענו להצעה, וכעבור שנה של פגישות, ב-1975, הם התחתנו.

הקמת משפחה

ב- 1976, אורי וזיוה הולדו את – איתן, אבא שלי. ב- 1978, גיל נולד, וב- 1981, אורלי נולדה.

"אבא שלך…. היה הילד הכי חרוץ שהכרתי." סיפרה לי זיוה. "תמיד שאף להיות הכי טוב. עד היום! "גיל היה מאוד שובב, והיה חולה ניקיון." סיפר אורי. "חולה ניקיון, אבל בלגניסט לא נורמלי" הוסיפה זיוה, וצחקה. "אורלי הייתי מאוד עקשנית, וידעה לדרוש דברים." הם סיפרו לי בחיוך.

יותר מאוחר, כאשר הילדים גדול, קרה מקרה מצער מאוד. כאשר היה בן 95, ויקטור, אביו של אורי, נפטר עקב נפילה מצערת. "הוא היה מאוד בריא ופעיל, את יודעת. בדרך כלל השכל של אנשים בגילו כבר מתערער, אבל הוא – היה בריא וחכם לחלוטין. ראשו היה צלול." מספר לי אורי.

קלרה, אחותו של אורי, הציעה לויקטור ללכת לבית אבות. ככלות הכל, הוא כבר זקן, והיה מוטב שיעבור למקום שיתאים לו. תחילה ויקטור סירב, אך לבסוף נענה לקלרה, ועזב להרצליה פיתוח – בית אבות בהרצליה. באמצע הלילה, ויקטור קם כדי להתפנות, ומכיון שלא הכיר את המקום, נפל בחיפושיו, ושבר איבר מסוים בראשו. הוא נלקח לבית חולים, וכעבור שבוע מת. "הוא היה יכול לחיות עוד כמה שנים לולא הנפילה הזאת." אמר אורי, ועצב נשמע בקולו.

כמה שנים לאחר מכן, נולד יאיר, בנם של גיל ואשתו רוני – נכדם הראשון של זיוה ואורי. שנתיים אחריו אני נולדתי, ולאחר מכן נולדו גם נעמי, לירון, עומר, אביגיל, ינאי, נתן משה ולבסוף – עלמה אחותי הצעירה.

יציאה לגמלאות

לאחר שסיים את עבודתו בתעשייה האווירית, יצא אורי לפנסיה. מכיון שיש לו הרבה זמן פנוי – כך סיפר לי, אורי מבלה את רוב שעות היום בהליכה לסופר הצמוד לביתו, במטרה לקנות מצרכים לשלל מתכונים שאשתו זיוה מכינה להם ולנכדים. כאשר המשפחה אוכלת ממאכליה המופלאים של זיוה, אנחנו תמיד נוהגים לשבח גם את סבא על הבחירה המצויינת של המצרכים שבמאכלים. (הירקות, למשל). מעבר לזה, הוא קורא בעיתונים, מסכם חשבונות, ומעביר את זמנו הפנוי בשלל דרכים שונות.

המתכון המשפחתי אשר עובר מדור לדור

במשפחתנו, אין שרשרת, בגד או דבר מוחשי העובר בין הדורות. ישנו מתכון. מתכון העובר במשפחתינו כבר במשך ארבעה דורות, בין אישה לאישה.

סבתא של זיוה, המציאה את מתכון הנענע. מרק, העשוי מנענע ועוף. זיוה קיבלה את המתכון מאימא שלה (או בכינויה בקרב המשפחה – "סבתא מאמי"), אשר קיבלה אותו מאמה. אימא שלי היא הבאה בתור לקבלת המתכון, אך לצערי הרב – אמי לא אוהבת את מרק הנענע. כך, שככל הנראה ניאלץ לדלג על דור אחד.

כאשר חברות באות אליי כדי לאכול צהריים, ושואלות מה יש לאכול, לפעמים אני אומרת – יש נענע. במשפחה שלי, האמירה הזו לגיטימית לחלוטין. אך בפני אנשים מחוצה לה, האמירה נשמעת מוזרה ביותר. "נענע? למה שנאכל נענע?" זו בכל פעם התגובה.

הזוית האישית

הילה הנכדה המתעדת: אני יכולה להגיד, שהיה לי מעניין מאוד לשמוע על ההיסטוריה של סבא שלי. במהלך הסיפור התרגשתי, התעצבתי, שמחתי ואהבתי. השמעתי במהלך הסיפור הרבה קריאות תדהמה וצער. אני כל כך שמחה שהומצאה התכנית הזאת, כי זה היה בשבילי תירוץ מעולה להושיב את סבתא וסבא שלי על ספה, ולשמוע מהם במשך שעתיים את כל ההיסטוריה של המשפחה שלי. אין ספק שנהניתי מאוד.

בקשר לסבא שלי, כאשר שאלתי אותו איך היה, הוא ענה כך: "היה מאוד מהנה להיזכר בכל המאורעות הללו, והיה גם בהחלט כיף לשתף אותם עם מישהו אחר."

לסיכום, אני יכולה להגיד שלא הייתי מוותרת על החוויה הזאת, של ללמוד את ההיסטוריה של המשפחה שלי. מעשיו של סבי עוררו בי השראה רבה, ואני מקווה שגם בכם – הקוראים.

הילה.