מאגר סיפורי מורשת

הגענו ארצה דרך קפריסין, לשער העלייה בעתלית. לאחר זמן מסוים העבירו אותנו למעברה שנקראה מעברת זרעין על שם הכפר הערבי בשם זרעין. החיים במעברה היו קשים: ישנו בתוך פחון, מים היה אפשר לקבל פעם ביום לאחר עמידה בתור במשך שעות, אוכל היה בצמצום. בחורף היינו מתבוססים בבוץ, בקיץ היינו מתבשלים בתוך הפחון. לאחר מכן, עברנו לגור במושב שדה תרומות שבעמק בית שאן. לא הצלחנו להתאקלם במושב ועברנו לגור בעיירת בית שאן. קנינו בית בדמי-מפתח.

הורי עבדו קשה מאוד בעבודת כפיים על מנת לפרנס את המשפחה.לא היה חשמל, ברז מים אחד מחוץ לבית, שירותים מחוץ לבית ועל מנת להתקלח היינו צריכים לחמם מים במדורה על עצים בתוך דוד מים. התקופה הייתה תקופת צנע ולכן מצרכי המזון חולקו בתלושים לפי גודל המשפחה. גרנו בבית שגרו בו קודם ערבים שעזבו בעקבות מלחמת השחרור. כשהגעתי לגיל הגן וגיל בית הספר למדתי במבנה שנקרא מצודה והוא קיים עד היום.אצלנו בבית גידלנו כבשים, עזים, עופות וירקות למיניהם בגלל המחסור באותה תקופה כמובן שאחי ואני היינו אחראים להוציא את בעלי החיים למרעה ולהחזירם הביתה ולדאוג לכל צרכיהם. החיים בשכונה הערבית בבית שאן לא היו קלים, הפרנסה הייתה מועטה אך עם כל זאת דאגו הורי במידת האפשר שלא יחסר לנו כלום. אבי עבד עם קבלן להנחת קווי מים בעיר נהריה עקב העבודה הוא נצרך להיעדר מהבית למשך כל השבוע. הוא היה מגיע רק לשבתות אך ידע לפצות אותנו על היעדרו בחום ובאהבה רבה וכן היה מרעיף עלינו מתנות לרוב.

בשכונה לי היה כל דבר ראשון לדוגמא: כדורגל, אופניים, וכדומה. ההווי בשכונה היה שמח, מרגש, מאחד וזה חיפה על המחסור שהיה באותה תקופה. הדאגה אחד לשני בין המשפחות והשכנים חיממה את הלב ונתנה הרגשה של שייכות. למרות שלא היה חשמל בבית והצטרכנו  לחיות לאורם של פנסים ועששיות זה לא העיב על שימחתנו בגלל האחדות שהייתה בין המשפחות והשכנים. בהיותי בן 13 שנים הגיע החשמל לשכונתנו. זכור לי שהשמחה הייתה רבה וחגגנו כל הילדים באותו הלילה בחוץ. לאחר שנה לערך עזבנו את השכונה לשכונה חדשה יותר בבית שאן. לפני סיום כיתה ח הייתה התלבטות היכן אמשיך ללמוד, באותה התקופה היה תיכון דו שנתי בבית שאן לבסוף הוחלט שאני אלמד מחוץ לבית שאן בישיבה מקצועית בשם ישיבת פורת יוסף ששכנה בשכונת שעריים שברחובות, למדתי שם שנה אחת בלבד. לא התאימה לי המסגרת חזרתי לבית שאן למדתי כיתה י, בסיום כיתה י עברתי ללמוד בירושלים בבית ספר תיכון ליפשיץ, סיימתי תיכון עם תעודת בגרות. כמובן שהייתה התלבטות מה עושים הלאה ואז באה הצעה ממשרד החינוך ללמוד הוראה באותו מוסד חינוכי ללא תשלום אך בתנאי שבסיום הלימודים נתחייב ללמד שנתיים בישוב ספר. הרעיון קסם לי מאוד משתי סיבות: 1. אהבתי הגדולה לעבוד עם ילדים. 2. מימון הלימודים על ידי משרד החינוך. למדתי הוראה כוללת והתמחתי בחינוך גופני.

חלומה של משפחתי היה לעבור באיזה שלב למרכז הארץ. בסיום הלימודים התחייבתי לעבוד בבית שאן שהיה ישוב ספר, לתדהמתי נודע לי שהורי שכרו בית בדמי מפתח בחולון והם עומדים לעבור, מאוד חרה לי אמרתי להורי שמאז כיתה ח ועד סיום הסמינר למורים לא הייתי בבית ועכשיו שאני רוצה לעבוד בבית שאן ולהיות עם המשפחה אתם עוזבים ומשאירים אותי שוב לבד. כששמעו אותי הורי לא הרגישו בנוח והחליטו לוותר על הרעיון אף על פי שזה חייב אותם לשלם סכום כסף לא מעט עבור החוזה שנחתם, לימים בגרו אחיי ואחיותיי והאשימו אותי בכך שבגללי הם נשארו לגור בבית שאן ללא כך הם היו היום במרכז הארץ ומתפתחים בצורה הרבה יותר טובה. לאחר שסיימתי את חובתי לעבוד שנתיים בישוב ספר התגייסתי לצבא למשך שלוש שנים.

בשירותי הצבאי שימשתי כמורה בבית הספר הצבאי להשכלת יסוד שהיה בכרמל שבחיפה, לאחר שנה  התקבלה החלטה על ידי ראשת הממשלה גולדה מאיר בשיתוף ראש אכ"א אלוף הרצל שפיר  על הקמת תכנית חדשה שתאפשר לגייס חיילים שלא גויסו לצה"ל עקב קשיים לימודיים וחברתיים.חיל הנח"ל קיבל על עצמו משימה זו והוקם בבסיס מחנה דותן בית ספר ששולב יחד עם טירונות לאותם חיילים שבעתיד ים מרכוס למחנה דותן כדי ללמד את אותם חיילים במחזוריות של שלושה חודשים שירתי שם כשנה ועזבתי את היחידה. התמניתי לקצין קישור ליחידות מילואים עד תום שירותי הצבאי. נישאתי לאשתי ג'ורג'ט בתאריך 75825 המשכתי לעבוד בהוראה כמורה לחינוך גופני בין בתי הספר שעבדתי בהם היה בית ספר לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים. נשאבתי אל הילדים האלה מחום ואהבה והחלטתי לעזוב את מקצוע חינוך הגופני ולהתמקד בבית הספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים. השתלמתי במשך שנה בחינוך מיוחד ומאז ועד עצם היום הזה אני עובד בבית ספר לחינוך מיוחד גולני בבית שאן, כיום אני משמש מורה מחנך בכיתה הבוגרת וסגן מנהלת בית הספר. במשך השנים נולדו לנו שני ילדים – בת ובן. הבת נשואה ולה שתי בנות הבן עדיין אינו נשוי וחי איתנו.

תשע"ו