מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי אלקה נולדתי ב1948 בעיר לודז' שבפולין.

עלינו ארצה בשנת 1957. בתחילה הגענו לוורשה במשאית קטנה מלודז', ואיחרנו את המטוס שהיה אמור להטיס אותנו. ישנו באכסניות במשך כמה ימים, ואחר כך העלו אותנו לרכבות לוינה, ומשם לגנואה שבאיטליה. בגנואה שהינו כשלושה שבועות, בבתי מלון, ומשם עלינו על אונייה ששמה צ'רלסטון. ההפלגה הייתה לא פשוטה, היו הרבה טלטלות והקאנו  לא מעט. שיחקנו עם ילדים אחרים שהיו על הסיפון, ולאחר שבוע הגענו לנמל חיפה, גולדה מאיר  קיבלה את פנינו כשהגענו לחיפה.

עם הגיענו, שלחו אותנו לגור בנצרת עלית (כיום נוף הגליל),שכנעו אותנו להגיע לנצרת עלית, כי שם כבר היו  בתים מוכנים, ולא היינו צריכים ללכת לגור במעברה. היו רק 60 משפחות שגרו שם כשהגענו. בהתחלה לא רצינו להיכנס לבית שקבלנו ברחוב כרמל, כי זה היה בית מתחת לאדמה, הבטיחו לנו שיחליפו דירה אך לא החליפו. הסוכנות היהודית אבזרה כל דירה בכלים מינימאליים, מעט מצרכים, וגם ריהוט קל. ברחוב שלנו גרו עוד משפחות שהגיעו מהעיר שלנו לודז'.

הגעתי לארץ בחודש אוגוסט, זה היה  החופש הגדול. התחלתי ללמוד בכיתה ג' בחודש ספטמבר, בבית ספר "חרמון". עברתו את השם שלי מיד בבית הספר, ושינו אותו מהרשל'ה לצבי, וברגע זה הרגשתי ישראלי לכל דבר.

אחה"צ שיחקנו במשחקי ילדות: כדורגל, מחבואים, תופסת ואפילו עשינו מעשי קונדס: היינו קושרים חבל לשתי ידיות של דלתות של דירות ,היינו דופקים על הדלת, ובורחים. כשניסו לפתוח את הדלתות הם כמובן לא הצליחו. פעם אחת גם נסענו בטרקטור, עם אחד הילדים שהטרקטור היה של אבא שלו, נתקענו בתעלה, והיו צריכים לבוא לחלץ אותנו.

בימי ראשון הערבים מנצרת השכנה, היו מגיעים לראות את הבתים שלנו, כי הם  לא היו רגילים לראות דירות של שיכון, היו בינינו חיכוכים לא מעטים, והיינו זורקים אבנים אחד על השני.

אבא שלי עסק בבנייה ובנה המון בתים בנצרת עלית, אמא שלי עסקה בשתילת יערות, לא היו אז מובטלים. היינו מקבלים כרטיסים למזון: מנה לשמן, מנה לשוקולד, ולראשונה טעמנו אבטיח בארץ, וממש אהבתי את הטעם שלו. גרנו שנה ללא חשמל, ובמקרר היינו שמים קרח, כדי לקרר את המוצרים. רק בשנת 1959 קיבלנו מקרר. כך חיינו כשהייתי ילד.

הזווית האישית

ירדן: נהניתי מאוד להיחשף לסיפור העלייה של סבא, ולילדות שלו שהייתה שונה משלי.