מאגר סיפורי מורשת

סבתא שרה גיטמן מספרת לנכדתה עדי את סיפורה המשפחתי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר שלהבות חב"ד בגדרה.

שמי שרה גיטמן נולדתי בשנת 1954 בניו יורק שבארצות הברית.

רקע משפחתי

אבי צ'ארלס ואמי רוזלין התחתנו בתקופת מלחמת העולם השנייה. יש לי אחות בכורה בשם הלן, שגדולה ממני בשש וחצי שנים, ואח גדול בשם דיוויד, שגדול ממני בארבע שנים. אני בת הזקונים במשפחה שלי והייתי כמו קינוח מתוק במשפחה.

גרנו בבית פרטי, בפרבר של העיר ניו-יורק. אבי עבד בתחום הטקסטיל. כשהתבגרתי הוא היה משווק מוצרי כל-בו לחנויות גדולות. אמי הייתה עקרת בית וגידלה אותנו עד שהפכתי נערה בתיכון, לאחר מכן היא עסקה במחקרים בתחום הסוציולוגיה.

אני זוכרת את המטפלת הפרטית שהייתה לנו בשם אדווינה ADWINA, היא הייתה בת למשפחת איכרים ענייה מארצות הדרום של אמריקה. (אולי מטנסי, אבל אני לא זוכרת בדיוק.)  היא הייתה דואגת לעבודות הבית, מכינה לנו אוכל ומוודאת שאנחנו עושים את המטלות הלימודיות שלנו.

אימא של שרה גיטמן

סבתא שלי, גרה בדיור מוגן של קשישים, לא הרחק מביתנו ואני זוכרת את הסיפורים שהיא הייתה מספרת לי. לסבתא שלי, סיליה, CILIA נולדו תינוקות שמתו בגיל צעיר מאד, ממחלה מוזרה. אחרי שנפטרו שלוש תינוקות, סבתא שלי הלכה להתייעץ עם רופא בכיר מאד בניו-יורק. הוא גילה שסבתא שלי ובעלה, נשאים שניהם, של גן פגום. והתינוקות שלהם, שירשו את הגן הפגום מסבתא שלי ומסבא שלי, בעצם חלו במחלה ומתו ממנה. לרופא קראו ד"ר ברנרד זאקס, וביחד עם רופא שותף שעבד אתו, ובעזרת חקר הגנים של סבא וסבתא שלי, הוא גילה את מחלת הטאי זקס.

אמי, רוזלין, הייתה התינוקת היחידה שלא ירשה אף גן פגום, ולכן היא התינוקת היחידה ששרדה. סבתא שלי, מאד שמחה על כך שלפחות ילדה אחת שלה, נולדה בריאה, והצליחה להקים משפחה ולהמשיך את השושלת ולכן היא תמיד הייתה שמחה בביקורים שלי אצלה.

ילדות מאושרת ומלאת פינוקים

גרתי באזור עם הרבה עצים ודשא, כילדה אהבתי מאד לרקוד, אהבתי מאד לשחק בבובות פרווה וברביות. במיוחד אהבתי לשחק עם בובה בגודל תינוק אמיתי שקראתי לה פֶּנִי.

למדתי בבית ספר קרוב לבית, והייתי בדרך כלל הולכת ברגל בימים שמזג האוויר אִפְשֶר זאת. אהבתי מאוד לקרוא ספרים ומסיבה זו אהבתי את שעור ספרות אנגלית. בכל ערב הקפדנו לקרוא במשך חצי שעה לפחות. מאוד אהבתי את שעת הקריאה הזאת. זה היה זמן החופש שלי, זמן בו כוח הדמיון יוצא מהקופסא.

בחצר השכנים, היה בית-עץ, אליו מאוד אהבתי לטפס, לשחק בו ולהסתתר בתוכו. היו לי גם אופניים וסקטבורד, עליהם רכבתי במהירות. אהבתי גם לשחק כדורגל עם שרי, לינדה, ייל וג'ודי, שהיו חבריי לשכונה. שיחקנו ברחוב במשך שעות ארוכות, ונהנינו מאד. משפחת פפרין (Paprin) היו השכנים הכי קרובים אלינו, והמשפחה הכי אהובה עלי למשחקים.

בילדותי, שאפתי להיות ארכיאולוגית. אבל השאיפה נעלמה עם הזמן.

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב', א)

כאשר התבגרתי, הבנתי שהמגורים באמריקה, אינם מספקים אותי יותר, והרגשתי הרגשת ריקנות. מאז ששמעתי על החיים בקיבוץ, רציתי להתנסות בחוויה הזו, וזה היה הניצוץ של הסיפור שלי. למרות שבאמריקה היו לי חיים שלווים, בלי מלחמות, ועם כלכלה משגשגת, ובארץ ישראל הקטנה היו מלחמות, תנאי חיים קשוחים, השתוקקתי לבקר בארץ ישראל.

באמצע שנות לימודיי בקולג' (סוג של אוניברסיטה אחרי תיכון), קבלתי החלטה, לבקר בארץ ישראל, לראות את נפלאותיה, ולהתרשם במו עיניי האם היא "ארץ זבת חלב ודבש".

הגעתי כתיירת מתנדבת לקיבוץ שלוחות. (שְׁלוּחוֹת הוא קיבוץ דתי בעמק בית שאן, סמוך לעיר בית שאן ושייך לתנועת הקיבוץ הדתי.) בקיבוץ התנדבתי בבית התינוקות. שם טיפלתי בחמישה תינוקות, מגיל חצי שנה לשנה.

בקיבוץ שלוחות, הכרתי משפחה דתית שהייתה לי כמשפחה מאמצת. משפחת גוטמן. (למרבה ההפתעה… תגלו בהמשך למה….) לאחר שנה, כמתנדבת בקיבוץ שלוחות, חזרתי לאמריקה והתחלתי ללמוד יהדות.

אל הלא נודע….

בגיל 23, התחתנתי בארצות הברית, עם בחור בשם אליהו גיטמן!!! (זוכרים?), שגם רצה לגור בארץ ישראל. לאחר החתונה אליהו ואני, עלינו לישראל. גרנו בעיר זיכרון יעקב, בצפון הארץ ולאחר שנה נולד בני הבכור. לא היה לי קל לגדל תינוק, בלי אימא ומשפחה תומכת ולכן, חיזקתי מאד את קשרי הידידות שלי עם השכנות שלי, שעזרו לי כמו משפחה.

שנתיים לאחר מכן נולד בני השני ואז עברנו לדירה שכורה בשכונת שמואל הנביא בירושלים. כשנה לאחר מכן, קנינו בית בשכונה שהייתה חדשה אז בירושלים, שנקראת רמות פולין. בבית זה, אני מתגוררת עד היום. כיום, אני גרה בירושלים, אימא לשמונה בנים ושתי בנות, שומרת תורה ומצוות.

על שלושה דברים העולם עומד…. ועל גמילות חסדים (אבות א', ב')

כיום אני בת 69 ועוסקת בהתנדבות בגמ"ח, כלומר גמילות חסדים. בגמ"ח אני ממיינת תרומות של בגדים, נעליים ומשחקים. אני גם תורמת בעצמי לגמ"ח דברים מסוימים. כמו, בובות שאותן אני סורגת בעצמי, ודברים נוספים שאיני צריכה, וילדים אחרים צריכים. מבחינתי זה ניצול הזמן הטוב ביותר..

סיליה ולואיס – סבא וסבתא של שרה

סיפורו של חפץ – פמוטות השבת וכוס הקידוש

בשנת 1901, סבתא רוזלין (בת כהן), אימא של אליעזר נבושק (NABOSHAK), בעלה של סיליה, (סבתא שלי), היגרה מפולטאבה Poltaba)) שבאוקראינה (רוסיה לשעבר), אל מדינת ניו-המפשיר שבארצות הברית. היא הביאה איתה זוג פמוטים וכוס קידוש, אותם היא הורישה לבנה, (סבא אליעזר שלי).

לאחר חתונתי, ובעקבות הרצון שלי לחיות בדרך התורה והמצוות, קיבלתי את הפמוטים וכוס הקידוש מאימא שלי. אימא שלי, רצתה שבפמוטים ובכוס הקידוש יהיה שימוש אמיתי של מצווה, כמו שהם שימשו את משפחת נבושק לפני כמאה שנה.

פמוטות השבת וכוס הקידוש

מסר מסבתא – שינוי תפיסת חיים

שלום שמי שרה, רציתי לשתף אתכם  בשינוי תפיסת החיים שלי. בילדותי, לא גדלתי בדרך התורה והמצוות, אך תמיד ארץ ישראל הייתה בליבי.

כשהגעתי לארץ, למרות הקושי והחשש, החלטתי שאני רוצה לגור בארץ, וצריכה לעזוב את הגשמיות של  אמריקה, כי זהו הייעוד האמיתי.

הזוית האישית

עדי: למדתי עד כמה חשוב להכיר את השורשים שלי לעומק, ואת המשפחה שלי לעומק. הייתה לי חוויה מיוחדת להיפגש עם סבתא, לשמוע סיפורים שלא ידעתי ולהחכים מידע חדש.