מאגר סיפורי מורשת

שמי ארבל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבא רבא שלי, איליה בולטיאנסקי, כפי שסיפרה לי עליו סבתי, בתו יבגניה.

ילדות ותקופת השואה

סבא נולד בקולחוז יהודי באוקראינה. היו לו שתי אחיות והוא היה הבן הצעיר ביותר. לא רחוק מהם הייתה קהילה רוסית וקהילה גרמנית הם היו ביחסים טובים איתם. סבא למד בבית הספר של הקולחוז בית ספר יהודי, בבית הספר הם למדו ביידיש וגם בבית דיברו יידיש, הם דיברו גם רוסית. לאחר סיום לימודיו סבא הלך לעבוד במכרה, שם הוא שמע לראשונה על המלחמה. בתאריך 22.6.1941 בישרו ברדיו על תחילתה של המלחמה.  סבא חזר הביתה ושם משפחתו כבר הייתה מוכנה לברוח. ב- 14.8 הם ברחו מביתם למזרח, מטוסים נאצים הפציצו אותם בדרכם לנהר דניפר, אנשים רבים איבדו ילדים וקרובים במהלך הבריחה.

ב- 20.8 הנאצים פוצצו את סכר זפורוז'יה אי אפשר היה לעבור יומיים. אחר כך הנאצים התקדמו לעבר הנהר ומאות אלפים היו צריכים לחזור על עקבותיהם ביניהם סבי ומשפחתו. במאי 1942 אספו את כל היהודים ביישוב ויצרו גטו, בכל דירה (שלושה חדרים) גרו 15 אנשים. לא היו מקלחות ולא היה מקום לעשות כביסה, אנשים החלו לחלות. ואז הגיעה הוראה: כולם לבוא למקום ליד דיר החזירים.

כל 550 היהודים שגרו בגטו היו שם ואז התחילו להפריד אנשים, כל מי שלא יכל לעבוד לצד אחד, אנשים שיכלו לעבוד לצד השני. את האנשים שלא יכלו לעבוד הכניסו לדיר החזירים ללא אוכל וללא מים במשך ימים. את אלה ששרדו לקחו לבור עמוק וקברו אותם בחיים: נשים, זקנים וטף, ביניהם היו 15 בני משפחה של סבא – בנות דודות וילדיהן. כל מי שניסה לעזור נורה למוות.

את סבא ומשפחתו לקחו למחנה עבודה, כולם חוץ מאחת מאחיותיו שגרה בעיר אחרת וברחה בזמן. במחנה היו 2000 איש, התנאים היו נוראים, אנשים חלו ומתו. את משפחתו של סבא העבירו מחנות ובאחד מהם הוא חלה בטיפוס. אמו לקחה אותו לרופא רוסי שהם הכירו לפני המלחמה, סבא אמר שהוא היה איש טוב לב: הוא טיפל בו עד שהבריא. במחנה היה חוק: אפשר לצאת, אבל אם בבוקר חסרים אנשים – על כל אדם חסר נורים 50 אחרים, אז כולם שמרו שאף אחד לא יברח.

משפחה

סבא התחתן עם סבתא פולינה בשנת 1945, נולדו להם שני ילדים בהפרש של שמונה שנים: הראשון מיכאל והשנייה, סבתא שלי, יבגניה. מיכאל ויבגניה התחתנו הקימו משפחות משל עצמם. למיכאל נולדו שני ילדים: יבגני הבכור ואסי הקטנה. גם לסבתא שלי נולדו שני ילדים, שתי בנות: סטלה (אימא שלי) ואחותה הקטנה לנה.

בשנת 1989, כשלנה הייתה רק בת כמה חודשים, טרגדיה הכתה במשפחה – סבתא פולינה נפטרה. במהלך חייו לסבא היו חמישה נינים: אילן, איתן, ארבל, אלון, שיילי וליאור. לאחר מותו, לסבא התווספו עוד ארבעה נינים: ללנה נולדו מיה ואלמה ולאימא שלי נולד שלו. בנוסף, אסי ובעלה אימצו את אלכס והוא חלק ממשפחתנו כבר כמעט שש שנים.

העלייה לארץ

סבא ומשפחתה של בתו עלו לארץ בתאריך 3.6.1990 משיקולים ביטחוניים וציוניים, חיים חדשים במדינת היהודים. הם הגיעו לנתניה ועד שהתאקלמו הם גרו אצל בת דודה רחוקה של סבתא פולינה. אחרי ששכרו דירה במרכז נתניה, עברו אליה סבא, בתו, בעלה ובנותיה. לדירה הייתה מרפסת פנימית גדולה ובשנה בה הם גרו בדירה, הגיעו הרבה קרובי משפחה מאוקראינה וכולם התארחו אצלם, הם הפכו למין שלב בסיס בעלייה של שאר המשפחה. בגלל שהייתה מרפסת גדולה, קרובי המשפחה ישנו על הרצפה במרפסת עד שהתאקלמו ומצאו דירה משלהם. אימא שלי מספרת שלא היה דבר יותר כיפי מלגדול ביחד עם בני הדודים שלה. בשנה הראשונה סבא לא אהב את ארץ ישראל, הוא היה אומר שהוא יחזור הביתה לאוקראינה ברגל.

מסר לדור הצעיר

מכיוון שסבא נפטר אני אכתוב מה אני חושבת שהמסר שלו היה: למרות כל מה שעבר, סבא היה האדם השמח ביותר שהכרתי, גם בגיל 90. אני זוכרת שזה היה אושר עילאי בשבילי לבוא לבקר אותו, כל פעם שבאתי הוא היה גורם לי לצאת עם חיוך על הפנים.

המסר שלו הוא – שלא משנה מה עברת, הדרך הטובה ביותר להתגבר היא לשמוח מהדברים שיש לך – מהמשפחה ומהחברים, לשמוח מהדברים הקטנים. לא לשכוח אבל להוכיח כל יום שאתה שורד שיש לך את הכוח להתגבר ולא לגרום למשהו רע להשפיע על שארית חייך.

קישורים לסרט של סבא מספר על השואה:

קישור לסרט מס' 1

קישור לסרט מס' 2 – המשך העדות

הזוית האישית

ארבל הנכדה המתעדת: אני מאוד נהניתי לעשות את העבודה עם סבתא, למרות שלצפות בסרטון בסרט של סבא על השואה היה קשה ומזעזע ולא יכולתי לצפות בו יותר משעה.

סבתא יבגניה: היה לי כיף מאוד לשבת עם הנכדה שלי ולספר לה על אבא שלי ועל החיים המוקדמים שלנו בארץ.