מאגר סיפורי מורשת

רקע

שמי פרסיוז אבוטבול, נולדתי בתאריך 5.7.1938, בעיר: אזומור שבמרוקו. שם אמי, פרחה אשכנזי – אביטבול ושם אבי, חנניה אביטבול. אחיי ואחיותיי: ניסים אביטבול, פורטונה אביטבול – ביטון, סוליקה אביטבול, ויולט אביטבול-ביטון.

כל אחיי ואחיותי עלו לארץ כשהם נשואים ועם ילד אחד לפחות, חוץ ממני שעליתי רווקה ואחותי סוליקה שנפטרה כשהייתה ילדה, בגיל שבע בערך. היא נפטרה באזומור במרוקו ששם היא גם קבורה.

הוריי זיכרונם לברכה

אבי חנניה ז"ל

אבי חנניה, היה איש טוב וירא שמים, אני זוכרת שהיה חוזר מבית הכנסת במוצאי שבת ועשה הבדלה. – הברכה הנאמרת במוצאי שבת לקראת השבוע החדש שמגיע. באחד ממוצאי השבת, לאחר ברכת ההבדלה, אני ובת דודה שלי היינו אז בבית, ואבא שלי אמר לנו: "אני הולך להכין לכן תה". הוא הגיש לנו את כוסות התה והלך ואני ובת דודתי נשארנו לדבר בינינו. בסביבות השעה 12:00 בלילה בערך, אבא התחיל להשתעל. אימא שלי אמרה לי שאעזור לו ואחזיק אותו, בזמן שהיא הלכה לקרוא ולהביא את דויד, בן דודה של אבא שלי. אמי הלכה להזעיק עזרה ועד שהיא והדוד חזרו, אבא שלי נפטר. הוא נפטר צעיר, בגיל 54 , אני הייתי אז בת 12.

אמי פרחה ז"ל

אימא שלי פרחה, הייתה במוצאה חצי מרוקאית וחצי אשכנזייה. אבא שלה היה רב אשכנזי שהגיע מישראל לאזומור שבמרוקו. לאימא שלי היה רק אח אחד. כשאימא שלי, פרחה, הייתה בת 18 ואחיה היה אז בן 17, שניהם חלו במחלה קשה ואחיה נפטר. אימא שלי שרדה את המחלה, אולם הרופאים נאלצו לנתח אותה ולהוציא לה את העין בניתוח, כדי להציל את חייה. הם השתילו לה בהמשך עין מזכוכית. אמי פרחה נפטרה בשנת 1982, כשהיא בת 84 בעיר אשדוד שבישראל.

סבי, דויד אשכנזי (אבא של אימא שלי)

שמו של סבי היה דוד אשכנזי, הוא נולד במאה ה-19 באירופה. סבא שלי חי בתקופת השלטון הבריטי, היו לו אישה וחמישה ילדים בארץ. הוא היה רב במקצועו. במסגרת תפקידו כרב, תפקידו של סבא שלי היה לנסוע בעולם ולגייס  תרומות למתיישבים בארץ ישראל.

באחת מנסיעותיו בעולם, לגיוס כספים לקהילה היהודית בישראל, הוא הגיע למרוקו. בזמן שהותו שם הוא קיבל מברק (שזה נחשב להודעה כיום), שבו נכתב לו שבפוגרום שהיה בא"י משפחתו נספתה, אשתו וילדיו. זו הייתה הודעה קשה עבורו, אולם בעקבות החדשות האלה, החליט  סבי להישאר במרוקו ולא לחזור לארץ ישראל. הוא נשאר במרוקו ושם שידכו לו את סבתא שלי – הם נישאו ונולדו להם שני ילדים. עברו כמה שנים, לאחר המון זמן. היגיע שוב מברק מארץ ישראל, בו נכתב, ששני מילדיו ניצלו מהפוגרום והם חיים. בעקבות ידיעה זו סבא החליט לחזור לא"י לראות את שני ילדיו. סבתא שלי לא הייתה מוכנה לעלות איתו לארץ ישראל ונשארה במרוקו. בהגיעו לארץ, שבה היה המצב קשה ונורא, הוא אסף את שני ילדיו ועבר לגור איתם באלכסנדריה שבמצרים. שם הוא חי וגם נקבר. שני ילדיו במהלך השנים עלו חזרה לארץ ישראל.

הקהילה היהודת במרוקו

בערים הגדולות, היהודים היו מלומדים ולמדו בבתי הספר של "אליאנס". לכן, לרובם היו עבודות במשרדים, בתפקידים ממשלתיים והיה להם כסף. למרות זאת, היו יהודים שחיו ב"מלאח" (איזור שבו גרו רק יהודים מרצונם) לשם היו מגיעים הערבים לעבוד בבתי היהודים.

אנחנו גרנו בבית של שלוש קומות, הייתה לנו עוזרת שמנקה את הבית, כובסת שהייתה מכבסת כביסה, עוזרת שהייתה עוזרת בבישול "סו שף", עוזר בקניות ובסחיבת הדברים הביתה. הם היו מקבלים משכורת מאיתנו (ומהמשפחות היהודיות שעבדו אצלה). בנוסף את האוכל שנשאר, כיוון שלא היו מקררים כמו היום, היינו נותנים  לערבים שעבדו בביתנו. יתרה על כך, הבאנו לערבים שהעסקנו: בגדים שהיו קטנים עלינו, מצעים, רהיטים וכל מה שלא היה לנו צורך בו יותר – הכל נתנו למי שעבד אצלנו. מסיבות אלו הערבים אהבו לעבוד אצל היהודים, כי רמת החיים שלהם עלתה. כשעזבנו, כאב להם להפרד מאתנו (ועד היום כואב להם), כי הם רצו ורוצים שנחזור. מלך מרוקו קורא ליהודים "הילדים שלי" מכיוון שאביו ציווה עליו לפני מותו שישמור על היהודים כמו על הילדים שלו.

סבתא פרסיוז אבוטבול מספרת

נולדתי בשנת 1938 בעיר אזומור, בתקופת השלטון הצרפתי במרוקו. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהייתי בת שבע בערך, האמריקאים באו ועצרו את הגרמנים מלהיכנס למרוקו. אנחנו כילדים לא הרגשנו כלום ושום דבר. למדתי בבית ספר אליאנס. הייתי יוצאת בצהריים לשחק עם חברות ובני דודים שלי בחצר, שיחקנו בחבל, חמש אבנים, תופסת, כדורסל, מחבואים, משחקי ילדות שהיו נהוגים אז. לפעמים, היינו נוסעים ביחד כל החברים לים. בגיל 12 לאחר שאבא שלי נפטר, חיי השתנו ובגיל 13, הייתי צריכה לעזוב את לימודיי בבית הספר. הלכתי ללמוד את מקצוע תפירת עלית (קוטור). עם סיום לימודי התפירה, התחלתי לעבוד במפעל לתפירת יוקרתי.

אני עם בני דודי ליד נהר באזומור

ילדותי

שמי פרסיוז אבוטבול ונולדתי באזומור שבמרוקו (ליד אל ג'דידה). שמי ניתן לי מהסיבה הבאה: הייתה לנו שכנה שלא הצליחה להביא ילדים לעולם והיא הייתה עשירה מאוד. כשאימא שלי הייתה בהיריון שלי, השכנה אמרה לה שאם היא תלד בת ותקרא לבתה על שמה "פרסיוז" – יהיה לבתה מזל בחיים. השכנה הסבירה לאימא שלי: "כדי שהיא תהיה עשירה כמוני".

אני זוכרת כשהייתי בערך בת ארבע, זה היה כמה ימים לפני יום כיפור, אימא שלי לקחה אותי ואת אחותי ויולט לעיר הסמוכה לתופרת, כדי שתתפור לנו שמלות חדשות, עמן נוכל ללכת לבית הכנסת לקראת יום כיפור. אימא שלי עשתה לנו קניות באותו יום וקנתה לנו הכל חוץ מגרביים. כשהגענו הביתה, התברר שאין לי גרביים חדשים, והכרחתי את אימא שלי לקנות לי גרביים חדשים לכיפור. למחרת אימא שלי לקחה אותי לקנות את הגרביים. באותה חנות, היה שם במקרה גם ראש העיר והוא שאל את אימא שלי אם אני הולכת לבית ספר (כי לא היו גנים בתקופה ההיא). אימא שלי ענתה לראש העיר, שאני לא הולכת לבית ספר כח אני רק בת ארבע. ראש העיר אמר לאימא שלי שזה לא משנה הגיל שלי, נתן לה פתק ואמר לה: "הנה הפתק ואחרי יום כיפור תכניסי אותה לבית ספר". כך היה נכנסתי לבית ספר לכיתה א' בגיל ארבע.

בבית הספר למדנו ביחד גם חברות מהשכונה וגם עם בני הדודים שלי. שיחקנו את כל משחקי הילדות של פעם: כדורגל, חמש אבנים, תופסת. היינו הולכים לשחות בנהר שעובר בעיר אזומור (העיר שבה גרתי). המשכתי ללמוד בבית ספר עד גיל 12 בערך. אבא שלי נפטר במוצאי שבת אחרי סעודת מלווה מלכה (סעודה רביעית). אבא שלי לא הרגיש טוב, התחיל להשתעל, ואימא שלי רצה לקרוא לעזרה, כדי שיקחו אותו לבית החולים או שיזמינו לו רופא הביתה. אחרי שהם הגיעו הביתה הם מצאו אותו מת, ככל הנראה הסיבה למוות היא דום לב.

אני עם בני דודי ליד נהר באזומור

לאחר שנתיים כשהגעתי לגיל 14 אחיי הגדולים רצו ללכת ללמוד באוניברסיטה, מכיוון שלא הייתה אוניברסיטה באזומור, עברנו לגור בקזבלנקה. הייתי צריכה לעזור לאימא שלי בכלכלת הבית, הלכתי ללמוד תפירת קוטור (עלית) בחברה ושם עבדתי, התקדמתי והפכתי למנהלת עבודה במפעל לתפירה. כפי שסיפרתי, בעקבות מות אבי נאלצתי לצאת לעבוד בגיל 14 כדי לעזור לאימא שלי לפרנס אותנו. באותה תקופה גרנו יחד רק אני ואימא שלי. בתחום  תפירת העלית (קוטור) התמקצעתי במיוחד בתפירת שמלות כלה ושמלות ערב למעמד הגבוה במרוקו.

אני בצד ימין יושבת עם חברות שלי ותופרות שמלות כלה

אני עם אחותי פורטונה ובעלה סלומון ובני דודי במועדון לילה בקזבלנקה

אני עם אחותי פורטונה ובעלה סלומון ובני דודי במועדון לילה בקזבלנקה

העלייה לישראל

כשרציתי לעלות לארץ ישראל, העלו את הגיל שלי בכמה שנים במסמכים, כדי שאני אוכל להכנס עם אימא שלי לארץ. כשהגענו לארץ ישראל, העבירו אותנו למעברה באשדוד. קיבלנו צריף של שלושה חדרים: חדר לי, לאימא שלי, סלון ומטבח קטן. כל הלילות היינו שומעים תנים מייללים.

כשהגענו אני ואימא שלי לארץ ישראל שלחו אותנו למעברה באשדוד. המעברה הייתה על גבעה, שמשקיפה על הים, לשם הגיעו עולים מכל העדות. גרנו בצריף אני ואימא שלי, הייתי כבר בת 20, בלילות שמענו תנים, זאבים מייללים. קיבלנו מיטות ברזל מהסוכנות עם שמיכות צמר עוקצניות, שהוחלפו עד שהגיעה המכולה שלנו עם כל הדברים שהבאנו ממרוקו ומצרפת.

במעברה  באשדוד, הכרתי את בעלי יוסף והתחתנו אחרי שמונה חודשים ונולדו לנו שני ילדים: בתי הגדולה דבורה, והבן השני חנניה, שקראנו לו על שם אבא שלי ז"ל. לאחר שלוש שנים קיבלנו מכתב מחברת עמיגור, שאנחנו מקבלים דירת שלושה חדרים באזור חדש שנבנה באשדוד.

במהלך השנים נולדו לנו עוד שלושה ילדים: יעקב, (ע"ש אבא של בעלי יוסף), עופרה, והקטנה אוסנת. במשך השנים המצב השתפר, קנינו בית בפונוביץ'. משם עברנו לבית שבו אני גרה היום (32 שנים) באזור י"א באשדוד.

אחי ניסים התחתן עם אחות של בעלי יוסף, שם הכרנו בתור גיסים בגיל צעיר מאוד, לכן המשפחות כבר הכירו עוד ממרוקו. בעלי יוסף עזב את מרוקו בגיל 13, ואני נשארתי שם עד גיל 20 בערך.

כשהגענו למעברה ההורים של גיסתי ואח שלה (בעלי יוסף) הגיעו לבקר אותנו ולראות אם לא חסר לנו משהו, ושם חודש הקשר עם האח של גיסתי (בעלי יוסף). יוסף ראה אותי במפגש במעברה (בצריף שלנו) התאהב בי, התחיל לחזר אחרי. לאחר כארבעה חודשים התארסנו. באחר הימים הוא בא לבקר אותי בעבודה וראה שאני מדגמנת לפני הקונות (לקוחות). זה לא מצא חן בעיניו, הוא אמר לי לעזוב את העבודה הזאת, ואני אמרתי לו "קח את הטבעת, אני לא רוצה להתחתן איתך". פה המשפחה התערבה, והוא בעצמו אמר שהוא תמיד יפרנס אותי ולא יחסר לי שום דבר בחיים ואני אגדל ואטפל בילדים ובבית. הסכמתי וחזרנו להיות ביחד ואחרי ארבעה חודשים התחתנו באולם באשדוד.

אני ובעלי יוסף בפארק באשדוד עם שלושת ילדינו: דבורה, חנן וקובי

החלומות שלנו

החלום של סבתא שלי פרסיוז אבוטבול 

חלומי בתור נערה שעבדה במפעל לתפירת עלית היה להצליח בעבודה. להצליח לפרנס את עצמי ואת אימא שלי כי אבא שלי נפטר כשהייתי בת 12 וזו הסיבה שעזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד. כשעליתי לארץ עבדתי בתל אביב עד שהתארסתי עם בעלי (סבא יוסף). יום אחד הוא הגיע לעבודה שלי, ראה אותי מדגמנת, לא מצא חן בעיניו והתפטרתי ולא עבדתי יותר מימיי. סבא עבד במקומי בבנייה והביא כסף טוב הביתה ולא היה חסר לי שום דבר.

חלומי העכשווי (בגיל 82 בערך) הוא לטוס למרוקו, לראות את הקבר של אבא שלי שקבור שם. החלום ניתן להשגה עכשיו כי יש טיסות ישירות מישראל למרוקו. אנחנו מחכים למועד שיתאים לכל המשפחה ונעשה טיול שורשים למרוקו בעזרת ה'. בנוסף אני רוצה לראות את הנכדים שלי מתחתנים, גדלים ומצליחים בחיים. נכון לתאריך  2/1/2023, האחיין הראשון שהתחתן במשפחה ביום שלישי ה – 27/12/2022 – הייתי בחתונה של עומרי (הנכד הראשון שהתחתן), נהנתי ואהבתי לראות את הנכד הראשון שמתחתן. בעזרת ה' שאני אזכה לראות נינים ממנו ומשאר הנכדים.

החלום של שליו שלמה

חלומי עד לגיל הבר מצווה היה לטוס לברצלונה ולראות משחק של הקבוצה שאני אוהד, ובעיקר לראות את מסי – השחקן שאני הכי מעריץ. החלום התגשם, בסופו של דבר ההשקעה הייתה שווה את זה, ראיתי את השחקן האהוב ביותר (מסי) משחק בקבוצה האהובה ביותר (ברצלונה) במשחק יוצא דופן עם גול אחד ושני בישולים, חוויה שתמיד אזכור.

חלומי העכשווי (בגיל 16) הוא להתקבל ללימודי רפואה באיזה מסלול שאצליח להתקבל (עתודה, אזרחית). רצוני הוא לטפל באנשים אחרים ובסופו של דבר להיות מנהל מחלקת אורטופדיה בבית חולים, להיות פרופסור ושלא יחסר לי כלום בחיים. סבתא שלי כבר מבוגרת ולא יכולה לעזור לי. אני מקווה, שהיא תהיה בחיים כשאני אהיה רופא שיכול לעזור לה.

חלום משותף שלי ושל סבתא

החלום המשותף שלי ושל סבתא הוא להצליח בחיים ושלא יחסר לנו כלום בחיים. גם לי וגם לסבתא שלי חשוב שאצליח במקצוע שלי, בכל מה שאבחר לעסוק בעתיד. שלנו ביחד – שניסע ביחד למרוקו. לא הגשמנו עדיין את החלום, אבל זה עוד יתגשם!

סבתא מספרת על גלגולו של חפץ – הצמידים

יש לי צמידים מזהב שנוצרו במרוקו בשנת 1930(בערך). קניתי מספר צמידים כאלו במרוקו. לאורך השנים הענקתי את הצמידים האלה למספר אנשים. כיום (2023), הצמידים נמצאים בבעלותן של שלוש בנותיי: דבורה ועופרה, בתי הקטנה, אסנת, גם קיבלה זוג צמידים כאלו, וכלתי סיגל (אשתו של בני יעקב) גם קיבלה צמיד אחד.

 הצמידים של סבתא

צמידים אלו משמעותיים מאוד במשפחתנו. הבנות שלי עונדות היום את הצמידים שלי ולא מורידות אותם מהיד, בעתיד כשיגיעו נכדות, הן יעבירו להן את אותם צמידים. צמידים אלו ישמשו כמזכרת מסבתנו, מאמנו ומדודתנו, ולכן נשתדל להמשיך להעביר אותם מדור לדור.

הזוית האישית

שליו שלמה: סבתא ואני נהנינו מאוד לשוחח על  סיפורי משפחתה. היה עבורי מעניין לשמוע אירועים מהמאה הקודמת.

סבתא פרסיוז: נהנתי מאוד מהתכנית ובמיוחד מהסיור שהיה במוזיאון אנו. שמחתי להכיר את המחנכת שלך ולדעת שאתה לומד במקום טוב ויפה.