מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, אמנון ליטווק, נולד ב כ"ט בנובמבר 1950  בבית חולים "העמק" בעפולה.

סבי הוא בן קיבוץ גזית, הבכור לשני הוריו, שורדי שואה,  יש לו עוד שתי אחיות צעירות . משפחתו הם ראשוני המקימים של הקיבוץ שמשתייך ל"שומר-הצעיר".

סבי כל חייו גר בקיבוץ גזית. פעם אחת הוא נסע לארצות הברית, וגר שם חודשיים וישר חזר לקיבוץ. הוא למד בבית הספר היסודי בקיבוץ גזית, ואת התיכון בקיבוץ עין דור. בקיבוץ הוא  עבד כנהג משאית, הרבה מאוד שנים, הוא  עבד כנהג המוביל חלב מהקיבוצים השונים, למחלבות הגדולות בארץ.

לסבא וסבתא שלי אמנון וחנה נולדו ארבעה ילדים : אסף, מרב, אלעד ואייל. סבא וסבתא שכלו את בנם אלעד, ב-14/4/2001 אלעד נפל בגיל עשרים ושתיים, בהר דב שבלבנון בעת פעילות מבצעית.

סבא שלי גדל בקיבוץ במסגרת הלינה המשותפת, בה כל החיים המשותפים מתנהלים בבתי הילדים, וחלקית בבתי ההורים. בילדותו הוא אהב לשחק בעיקר בטרקטורים ובמשחקי ספורט כמו גולות והקפות. היו לו הרבה חברים, והם היו קבוצה קטנה ומגובשת, אשר כללה גם ילדים שנקלטו מחוץ לקיבוץ- אלה נקראו "ילדי חוץ".

הוא  אהב לבלות הרבה עם אבא שלו. הוא היה נהג הבית של הקיבוץ, מה  שאיפשר שלו להסתובב ולטייל הרבה ברחבי הארץ. הוא היה מאוד מחובר לאבא שלו, גם בחיים הבוגרים שלו. סבא שלי  מאוד אהב את החיים של הקיבוץ של פעם. עד היום הוא נזכר באירועים שונים, ומתגעגע לראשית הקיבוץ כשהכל היה פשוט, תמים וכייף.

כשסבא שלי הגיע לגיל בר-המצווה, האירוע נחגג במשותף על הדשא הגדול שליד החדר -אוכל. הוא היה מהבנים הראשונים שחגגו בר מצווה בקיבוץ. זה היה לאירוע גדול ומשמעותי . היה מופע גדול שהילדים הכינו, ובסוף קיבלו שי מהקיבוץ- שעון. הנערים לא עלו לתורה, אבל היו הכנות ותכנים לטקס הבר מצווה המשותף שהכינה אותה יחד כל קבוצת הילדים.

סבא מספר כי הקיבוץ של היום, הוא לא הקיבוץ של פעם. הוא השתנה באופן מוחלט. זה הפך מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט. גם חיי החברה כמעט ואינם לעומת מה שהיה פעם.

הוא מתגעגע לחיי הקיבוץ של פעם. לחיים של שיתוף, אחווה, פשטות.

הזווית האישית

גוני – אני מאחלת לסבא עוד הרבה ימים של בריאות ואושר. למרות שהקיבוץ השתנה, אני ומשפחתי גרים בקיבוץ, ובכך למעשה אני ממשיכה את דרכו.