מאגר סיפורי מורשת

קראו לי ציפורה בגלל שזהו שם שנתנו לי בשנת 1956 כשעלינו לארץ ישראל ממרוקו. השם שלי במקור היה סעדי. בסוכנות היהודית החליפו לנו את השמות שהיו לנו בגולה לשמות עבריים. לאחותי הקטנה למשל, שקראו לה מישל, החליטו לשנות את שמה למיכאלה.

לפני שעליתי לארץ גדלתי בשכונה מאד יפה, אנשים חברותיים. יהודים וערבים יחדיו. לא היו לנו פוגרומים או בעיות. הסתדרנו יפה מאד עם הערבים והם איתנו. למדתי בבית ספר צרפתי. המורים היו כולם ערבים. אחרי הצהרים, כשהיינו מגיעים הביתה, היינו הולכים ללמוד בחדר. יהדות ועברית. הייתה לנו ילדות יפה וטובה. עד שנאלצנו לעלות לארץ ישראל. אנחנו למדנו עד שעה מאוחרת. התחלנו בבוקר והיינו מסיימים בשעה 17:00-18:00 בערב. קודם כל אכלנו ארוחת בוקר וצהרים, הכנו שיעורים יחד, הכל סודר כך שלא שעמם לך. זה שונה מהלימודים היום.

היינו משחקים חמש אבנים ובגוגואים. במרוקו חמש אבנים – היו עושים אותן מעצמות כבש צעיר. הייתה מעין לולאה, ההורים היו מייבשים את זה ומזה היינו משחקים חמש אבנים. יושבים במעגל, לכל אחד יש חמש אבנים. מי שמצליח לתפוס את האבנים על ידו באופן בו הן עומדות, ניצח. שיחקנו בחבלי כביסה, בכדור. הכדורים שלנו היו עשויים מבדים.

היינו מחצית יהודים ומחצית מוסלמים. היה מסגד בצד אחד ובצד השני בית כנסת. הבית היה דתי וכשיום שישי מגיע, הילדים מגיעים מבית הספר, מתקלחים, הבית מתוקתק, אוכל על הגז. משעה מסוימת אסור היה להדליק עד מוצ"ש. את האוכל שהיינו אמורים לאכול בשבת היינו לוקחים לתנורים של המוסלמים. הם היו מבשלים לנו והיינו לוקחים את התבשיל אחרי שהיינו יוצאים מבית הכנסת.

אני לא זוכרת את השם של האונייה שעלינו איתה ארצה. עלינו בשנת 1956. אני זוכרת שהאונייה הייתה מלאה בעולים. בכל חדר היו לפחות עשרה אנשים עם מיטות בקומות. היה קשה מאד, לא היה מספיק מזון ומים. המסע היה לא פשוט. צפוף, אנשים חלו. במחשבה של היום, אנחנו חונכנו שאנחנו מוכרחים להגיע לארץ ישראל. בכל תפילה ומזמור שולבה השאיפה להגיע לירושלים, לארץ ישראל. בתור ילדה, זה היה טמון בי. זו הייתה שאיפה מוחשית, חזקה. אח שלי, למשל, נסע לגור בצרפת. החשיבות של הוריי וכל יהודי מרוקו היה לעלות ארצה.

אני עבדתי מגיל צעיר כדי לעזור בכלכלת הבית. המצב היה קשה בארץ. לא הייתה עבודה. ההורים שלי היו מבוגרים ולא יכלו לפרנס את כל המשפחה. התחלתי לעבוד בגיל מאד מוקדם. בגיל 18 עבדתי במפעל לטקסטיל. לאח של סבא הייתה מסגריה מול המפעל שלנו. הם תמיד היו באים לשתות אצלינו קפה וכך הכרתי את סבא. התיידדנו ומשם זה התפתח. דיברנו על זה כל הזמן, על נישואים, עד שהוצאנו את זה לפועל. הכרנו את המשפחות זה של זה. אהבתי את סבא. דבר שני, במשפחה דתית לחיות עם אדם ללא מסגרת נישואים זה לא בא בחשבון, ודאי שלא בתקופה שלנו. היום זה כבר ממש מצחיק להגיד את זה.. אבל אז זה היה בושה ופגיעה במשפחה. כדי לא לפגוע במשפחתיות שלנו, הסכמתי.

כשנולד הבן הראשון שלי, רוני, זה היום הכי מאושר של החיים שלי. להיות אימא זו מתנה, אושר, בניית משפחה, יצור שממלא את הבית שמחה. הייתי מאושרת. מילד לילד, התחושה מתעצמת וגדלה. כל ילד שנוסף למשפחה זה היה אושר עילאי… מאז היו חתונות, בריתות, בר מצוות, משפחה מאד גדולה. כל שבוע היה אירוע משמח. אירועים שבועיים בהם כל שבת היינו כולם נפגשים עם סבא וסבתא יחד לצהרים. אימא שלי ואבא שלי. כל שבת. סבתא הייתה מבשלת הכל. אני לא למדתי ממנה בישול אבל עקבתי אחרי כשהייתה מבשלת וכנראה נשמר אצלי בזיכרון ולכן אני בשלנית טובה.

המסר הכי חזק שבמשך הזמן למדתי בפרקים: בעיניי כל המהות של החיים זה משפחה, התא המשפחתי הוא הכי חשוב בחיים. דור קודם, הבא, שיבוא… אין תחליף למשפחתיות, לאהבה, זה הדבר הכי משמח שיש בחיים. כל השאר זה שטויות, מתנות, בתים, טיולים – הבל הבלים. האושר הגדול שנשאר לאדם בלב זה הילדים, הנכדים, הנינים, הדור הבא. זה המהות. זה מה שלמדתי על בשרי במשך הזמן. התא המשפחתי הוא המוקד, החיים, האושר, הוא נותן הכל לאדם. כל השאר אלו צרכים שבאים והולכים. משפחה נשארת.

לאמיתו של דבר, הבנתי זאת כשאני חוזרת אחורה ונזכרת כשנולד לי הבן הראשון.

הזוית האישית

רז הנכד המתעד: במהלך העבודה עם סבתי גיליתי עליה הרבה דברים שלא ידעתי עליה קודם לכן וזה עזר לי להכיר אותה טוב יותר.