מאגר סיפורי מורשת

שמי פרידה לופו, נולדתי ב1940 ברומניה.

בגיל שבע, התחלתי ללמוד בבית ספר ברומניה, בעיר יאשי. יאשי היא העיר השנייה בגודלה ברומניה, והמטרופולין השני בגודלו ברומניה, בירת מחוז יאשי הנמצא באזור ההיסטורי של מולדובה. העיר הייתה בירת נסיכות מולדובה בשנים 1564–1859, אחת משתי הבירות של הנסיכויות הרומניות המאוחדות בשנים 1859–1862 ובירתה החלופית של רומניה בעת הכיבוש הגרמני של בוקרשט במלחמת העולם הראשונה. ויקיפדיה

לבית הספר היה שם ביידיש, והחומר הלימודי היה ביידיש, אבל דברנו בנינו ברומנית. אני מאוד אהבתי ללמוד שם, ובעיקר גיאוגרפיה. בית הספר היה חד קומתי, ותמיד מאוד נקי ומסודר. הלכתי לשם ברגל כי הוא היה מאוד קרוב לבית שלי.

בתי הספר שלמדתי בהם היו: שבע שנים בבית ספר יסודי, וארבע שנים בבית ספר לכלכלה. בית הספר התיכון שלי נקרא  Scoala financiara(בית הספר לכלכלה), ובו למדתי ארבע שנים, עד גיל שמונה עשרה.

לאחר הלימודים,  רציתי לעבוד ככלכלנית, אבל מכיוון שהרשויות ידעו שרצוננו הוא לעלות ארצה, לא נתנו לי לעסוק בכלכלה. במקום זאת, הייתי אחראית על מחלקה שבה מוכרים דליקטסים (ממתקים) במשקל, במשך שנתיים מגיל תשע עשרה עד גיל עשרים ואחת. בגיל עשרים ואחת, התחלתי לעבוד כפקידה במשרדים, ונתנו לי עבודה קרובה למקצוע הכלכלה.

ועכשיו בחזרה לימי בית הספר היסודי שלי, בהם הגשנו בקשה לעלות לארץ. בשנת 1950 כשהייתי בת עשר, הגשנו בקשה לעלות ארצה. הבקשה שלנו נדחתה. בשנת 1963, הגשנו בקשה נוספת, ובנוסף, הכרתי את בעלי ברומניה. בשנת 1964 קיבלנו תשובה חיובית, ואז עלינו לארץ.

טסנו במטוס ושטנו באונייה, דרך אוסטריה, איטליה ויוון. כשהגענו, קיבלנו דירה יפה בנצרת עילית,(נוף הגליל). הדירה עוד לא הייתה מוכנה, לא היה לנו מים וחשמל, והיו לנו קשיי הסתגלות. לאמא שלי לא הייתה עבודה, ואבא שלי היה נאלץ לנסוע לתל אביב כדי לעבוד ולפרנס אותנו. הוא היה חוזר הביתה רק פעם בשבוע.

בעלי הגיע לארץ תשעה חודשים לפניי, וכל הזמן הזה, שלחנו מכתבים אחד לשנייה, עד שנפגשנו בארץ. כיומיים לאחר שאני ומשפחתי הגענו לארץ, בעלי הגיע לקחת אותי, ללמוד באולפן את השפה העברית. בשנת 1965, התחתנו ברבנות, וקיבלנו דירה ברכסים. רְכָסִים היא מועצה מקומית במחוז חיפה, הממוקמת בעמק זבולון, כ-5 ק"מ מדרום מזרח לחיפה, מצפון לכפר חסידים ומדרום לאבטין. היישוב מונה כיום כ־13,800 נפשות, ורוב אוכלוסייתו כיום היא חרדית. גרנו שם במשך ארבעים ושלוש שנים, שבמהלכם נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים.

הזווית האישית

ענבר: מאוד נהנתי ללמוד על תקופת הלימודים והעלייה של סבתא שלי, ואני מאחלת לה רק בריאות ומזל הדבר הכי חשוב כפי שהיא אומרת. לדבריה – "יפה מאוד שעושים את העבודה הזאת. הסיפורים האלה יישארו כמזכרת לדורות הבאים."