מאגר סיפורי מורשת

שמי בן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור מחייה של סבתי, רוזה, יחד אנו מנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

שמה של סבתא שלי הוא רוזה (טרמין) ז'טלניצקי, היא נולדה באפריל 1953 בתל אביב. ההורים של סבתא שלי הם ניצולי שואה יוצאי יוון, אבא שלה (אהרון) מסלוניקי ואימא שלה (סנדה) מיואנינה, שם הייתה קהילה יהודית של דוברי רומניוטית (ניב עברי). הרומניוטים הם קבוצה יהודית שהוגלתה עוד מתקופת בית שני ליואנינה, שהייתה בשלטון הרומאים. סבתא שלי סיפרה לי שאימא שלה הייתה מדברת רומניוטית אבל לא באופן שוטף לגמרי.

ההורים של סבתא שלי הכירו במחנות העקורים באיטליה, שם הם התחתנו ונולדה להם בת בשם דינה (אחותה של סבתא שלי). דינה קרויה על שם סבתא שלה מצד האבא שלה. סבתא שלי נולדה בישראל וקרויה על שם סבתא שלה מצד האימא, היה נהוג ביוון באותה תקופה לתת שמות לילדים על שם סבים וסבתות, זה היה חשוב להם במיוחד אחרי השואה, כי כל בני המשפחה נספו בשואה ורק הם הצליחו לשרוד.

יש למשפחה של סבתא שלי טבעת של נאצי, שנתפס אחרי המלחמה על ידי סבא רבא שלי ועוד כמה חברים שלו, הם זרקו אותו מהחלון מקומה רביעית והוא נפל ומת. אחרי זה סבא רבא שלי לקח את הטבעת של הנאצי מהגופה שלו ושמר אותה. אחרי שהוא הגיע לארץ ישראל הוא נתן לצורף את הטבעת של הנאצי כדי שיחרוט על הטבעת את המספר שהיה לו על היד, 110472.

הטבעת שעוברת במשפחה

סבתא שלי נולדה בתל אביב ברחוב שלמה המלך, ההורים שלה נאלצו לפלוש לקומת גג של הבניין לחדר הכביסה, שם הם סידרו דירה קטנה. בעל הבניין התנגד וניסה להוציא אותם מהדירה, אבל בסופו של דבר הוא הבין שהם באו לארץ בלי שום דבר בגלל שהם באו מהשואה, והוא כבר לא עשה להם צרות. סבתא שלי גדלה בצפון הישן, זאת הייתה שכונה טובה עם הרבה ילדים שנהגו כל יום לשחק אחר הצהריים ברחובות ובסמטאות, הם שיחקו מחבואים, תופסת, גומי ועוד.

השכנים היו מכניסי אורחים, הדלתות היו תמיד פתוחות והייתה הרבה שמחת חיים. סבתא שלי למדה בבית ספר "הקליר" בין השנים 1959 עד 1967, רוב הילדים היו של הורים ניצולי שואה מכל מיני ארצות. היא למדה בבית הספר הזה מכיתה א' עד כיתה ח'. השנים בבית הספר היסודי זכורות לסבתא שלי כמאושרות מאוד. אחת המורות שסבתא שלי אהבה מאוד היא אביגל סלבני, שלימדה את סבתא שלי מכיתה א' עד כיתה ו' . מלבד השיעורים הרגילים כמו חשבון, גאוגרפיה, תנ"ך והיסטוריה היו לה שיעורי מלאכה, השיעורים האלה היו בהפרדה של בנים ובנות. הבנות למדו תפירה ורקמה והבנים למדו בעיקר נגרות. חדרי הלימוד היו מצוידים בכל הכלים ללמידה כמו מכונות תפירה, בדים בצבעים שונים ועוד. בנוסף, פעם בשבוע היא הייתה נוסעת לעבוד בחווה חקלאית. הנסיעה הייתה במשאית שבה ישבו בשורות אחד מול השני. כל הדרך לחווה הם היו שרים וזה זכור לה כאחת החוויות הכי שמחות בילדות שלה.

בימי שישי אחרי הצהריים הילדים היו נפגשים בשדרות בן גוריון, שם היו רוקדים במעגלים ושרים כולם. אחד הריקודים היה "בן לוקח בת ובת לוקחת בן". לפעמים הם היו אפילו זוכים לראות את הזמר אריק איינשטין שגר קרוב לשם. פעם בחודש הילדים היו נפגשים בבית תבורי לצפות בהצגות ובסרטים. גם בבית הספר בימי שלישי היו מקרינים לילדים סרט, כך שהפעילות החברתית הייתה מאוד ענפה. אומנם לא היו טלפונים וטלוויזיות כמו היום, אבל הייתה שמחת חיים.

בכיתה ז'-ח' לימדה המורה רחל שניאור את סבתא שלי שיעורי חברה, זה היה השיעור האהוב עליה ביותר מכיוון שהמורה אהבה להקדיש מהשיעורים לשיחות על אקטואליה (הימים היו לפני מלחמת ששת הימים), וגם היא אהבה לספר על עצמה ועל משפחתה הרבה. בפגישת מחזור במרץ 2018  נפגשו בני הכיתה עם המורה. זאת הייתה חוויה מרגשת בשביל סבתא שלי לפגוש אחד את השניה לפני פטירתה, כמה שנים אחרי זה.

תקופת התיכון הייתה חוויה מקסימה, את בית הספר התיכון סבתא שלי התחילה בגיל 14 עם סיום כיתה ח' (חטיבת הביניים לא הייתה בזמנו), באותה תקופה הסתיימה מלחמת ששת הימים.

סבתא שלי ביחד עם ההורים שלה וחברי משפתחתה נסעו בסופי השבוע לטיולים בירושלים, זאת הייתה חוויה לטייל בעיר העתיקה. באותה תקופה סבתא שלי והחברות שלה היו מאזינות למוסיקה של הביטלס, קליף ריצ'רד , ואלביס פרסלי. היה ברשותם פטיפון או טייפרקורדר והם היו קונים תקליטים והם היו עורכים מסיבות בבתים בסופי השבוע. בתקופה זו של חייה סבתא שלי והחברות שלה היו נוהגות ללכת לים בכל שבת, חופי הים היו מלאים באנשים בימי שבת, זו הייתה צורת הבילוי ובערב שבת היו נוהגים ללכת לצפות בסרט בבית קולנוע. באותה התקופה לא היה שידורי טלוויזיה כמו שיש היום, אז בתי הקולנוע היו מלאים עד אפס מקום. זכורים לסבתי מספר בתי קולנוע שכיום אין להם זכר כיום כמו קולנוע אסתר, קולנוע תל אביב, קולנוע חן, קולנוע פאר, קולנוע גת ועוד רבים אחרים. באותם ימים רחוב דיזנגוף היה ידוע כרחוב הבילויים, היו בו הרבה בתי קפה ובתי אופנה, הרחוב היה תמיד מלא באנשים וסבתא שלי נהגה לטייל בו יחד עם החברה הטובה שלה, לימים הפכו שתיהן למחותנות (אימא שלי שנולדה לסבתא שלי מצד אימא ואבא שלי שנולד לסבתא שלי).

כאשר סבתא שלי התבגרה היא למדה הנהלת חשבונות ועבדה במשרד רואי חשבון. במשרד הזה עבדה גם חברתה הטובה, שכמו סיפרתי קודם לכן הן הפכו למחותנות. את סבא שלי סבתא שלי הכירה עוד כאשר הייתה ילדה קטנה, הקשר ביניהם קיבל תפנית כאשר הם בגרו.

סבא וסבתא שלי התחתנו בשנת 1975 ובשנת 1977 נולד אבא שלי, ששמו איתי. במשך כל השנים אמי וחברתה הטובה המשיכו בקשר, היו תמיד חברות טובות והפכו למשפחה כאשר אבי התחתן עם אימא שלי. בשנת 1982 נולד דוד שלי, דניאל. אנחנו בדרך כלל נוהגים להיפגש אתו בשבתות לארוחות צהרים אצל סבתא שלי, שם אנו נפגשים עם כל הנכדים של סבא וסבתא שלי, חמישה במספר. סבא וסבתא מצד אימא שלי לא חיים בארץ, אבל כאשר הם מגיעים לביקור אנחנו תמיד שמחים ומבלים כולם ביחד. שתי הסבתות שלי שומרות על קשר וכל יום מדברות בטלפון. לאחרונה בקיץ של 2023 טסנו כולנו לחו"ל (גרמניה) כדי לחגוג ביחד 50 שנות נישואין לסבתא שלי מצד אימא. זאת הייתה מסיבה נהדרת עם מצגת של 50 שנה עם הרבה זיכרונות מהילדות עד הבגרות.

עכשיו סבתא שלי בפנסיה, בילדות סבתא שלי הייתה שומרת עליי וטיפלה בי עד שהלכתי לגן, היא עוזרת הרבה בטיפול הנכדים, היא אוהבת לבשל ולאפות לנו ואפשר לומר שזה התחביב שלה.

סבתא בצעירותה

הזוית האישית

סבתא רוזה: אני מאוד נהניתי לקחת חלק בתכנית, היה לי ולבן הרבה זמן איכות ביחד. יכולתי לשוחח ולספר על ילדותי ונעוריי לנכדי, מה שלא יוצא הרבה במהלך החיים. זוהי תכנית מבורכת שכדאי שהרבה בני נוער יקחו בה חלק בעתיד. אני מאחלת לבן שיהיה תמיד מאושר ושמח, ושידע לעשות בחירות נכונות בחיים, ושניהיה ביחד שנים ארוכות.

בן הנכד המתעד: מאוד אהבתי לשמוע מסבתא על החוויות שהיא חוותה, וגם לדבר על החיים שלה ועל מה שהיא עשתה, מה שלא יוצא בדרך כלל לדבר עליו כשאנחנו הולכים אליה בימי חמישי. לדעתי התכנית חשובה בגלל שבשביל ללמוד על העתיד שלך, צריך קודם כל לדעת את העבר שלך, מאיפה באת ומי היו הדורות הקודמים לפניך. אני מאחל לסבתא שלי שתחיה שנים ארוכות בבריאות, שיהיה לה תמיד כיף עם המשפחה שלה, שתמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת ולארח את כל המשפחה תמיד בשמחה.