מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים פריד מספרת

נולדתי להורים מרגריטה ווינצה גול, בתאריך 8.8.1948, בעיר טרגו-מורש שברומניה. הם, קראו לי מורגיט. היה לי אח גדול, שהיה בוגר ממני בשנתיים, שקראו לו מיכאל. לאחר כשנה, וינצה עזב את הבית, ואמי התחתנה עם עמנואל ברקוביץ', אבי בתקופת חייו.

החיים בבית עם המשפחה

בטרנסילבניה ישנן קהילות הונגריות גדולות מאוד. אנחנו היינו חלק מהן. בבית, אנו הילדים דיברנו אך ורק בהונגרית, אבל ההורים שלי, שגם הם לרוב דיברו בהונגרית, דיברו מעט ביידיש.

בצעירותי

הבית שלי היה בית פרטי עם גינה. בגינה היו עצי פרי, ועל גג הבית היה פסל תרנגול מחרס. בכניסה לשביל הגישה היה שער גדול, ועל יד דלת הבית, היה פעמון דלת חשמלי, אשר היה דבר נדיר מאוד בתקופת ילדותי. בגינה הייתה גם משאבת מים, אשר ממנה שאבנו מים. בגלל שרובה המוחלט של העיר היה נוצרי, והשפעתה של הסביבה הייתה גדולה, לא היינו אנשים שומרי מסורת, אך בכל זאת חגגנו חגים יהודיים. את החגים ציינו עם ארוחות משפחתיות, וגם לעיתים בכל זאת שמרנו מעט על מנהגי היהדות והמצוות. בפסח, אבא שלי הלך לבית הכנסת, משם לקח מצות, הביאן הביתה, ומחלק מהן טחנו קמח מצה שממנו הכנו עוגות ולחמים.

הזיכרונות הטובים ביותר שלי בחברת משפחתי היו בחגיגות החגים. חגיגות ראש השנה ופסח זכורות לי באופן מיוחד, חגיגות שבהן נפגשנו ושמחנו עם כל משפחתי המורחבת.

לכל ארוחה או חגיגה משפחתית, אפינו לחם. כשרצינו שיהיה לחם חגיגי יותר, כמו לארוחות חגים, הבאנו למאפיה לחם שיקשטו ויפארו אותו. האירועים היחידים שלהם לא הכנו לחם, היו ימי הולדת. בימי הולדתי, הזמנו את כל ילדי הגן/הכיתה שלי ומעט קרובי משפחה. הכנו עוגות טעימות להפליא, שרנו שירי יום-הולדת וקיבלתי מתנות. המתנות היו בעיקר פסלונים ובובות מעץ וזכוכית. בימי חופשה משפחתיים, שהתקיימו לרוב בשבתות וחגים, היינו נוסעים ברכבת לקרובי משפחה בעיר הקרובה.

כשהייתי בערך בת ארבע שנים, התווסף למשפחתי אח קטן בשם דוד.

בית הספר ושאר היום

כשהייתי בת שש, התחלתי ללמוד בבית הספר. הוא היה בית הספר היסודי ההונגרי של טרגו-מורש, שהיה נוצרי-יהודי. למרות שבית הספר הוא רב דתי, היו בו מעט מאוד יהודים, וכמו כן, היו לי גם מעט מאוד חברות וחברים יהודים.

בהפסקות בין השיעורים שיחקנו המון בתופסת. שיחקנו גם במשחק שבו ישבנו במעגל ואחד מהמשתתפים הסתובב סביב המעגל עם מטפחת ושר שיר. המסתובב היה צריך להניח בעדינות על אחד מהמשתתפים את המטפחת שבידו, ואם מי שהונחה עליו המטפחת לא שם לב למטפחת סיבוב שלם של המסתובב, הוא פסול. בנוסף לכך, שיחקנו במשחק שבו היינו צריכים לעמוד בטורים, לשיר שיר, ובזמן השירה היינו צריכים להחליף מקומות. אסור היה למי שהתחלף להתחלף שוב, והיה מותר להתחלף רק עם אנשים מהטור ליד. מי שלא הצליח להחליף את מקומו עד סוף השיר – נפסל.

בזמני הפנוי, לאחר בית הספר, קראתי הרבה מאוד. האזנתי גם למוזיקה מהרדיו ומהפטיפון. בנוסף לכך, עסקתי הרבה בעבודות יד כמו תפירה ואריגה. מידיי פעם גם אהבתי לרכב על אופניים וקורקינט, ואהבתי להטיל כדור על הקיר ולתפוס בחזרה. היה פזמון קצר שמאוד אהבתי לזמר, שנקרא "אוזוסייפ, אוזוסייפ". התרגום שלו הוא:

"זה יפה, זה יפה למי שיש עיניים כחולות,

אבל לי יש עיניים שחורות, שחורות,

ואני לא מספיק יפה לאהובי". וכך הפזמון חוזר.

בזמן לימודיי בבית הספר, לקחתי חלק מתנועת נוער של תלמידים מצטיינים, שבה ענבנו לבית הספר עניבה אדומה. בחטיבה ובתיכון, ענדנו סיכה מיוחדת. במפגשים שקיימנו בשעות אחר הצהריים, אכלנו, שרנו, דיברנו, צחקנו ולפעמים גם רקדנו. כשהייתי בת 14 בקירוב, התחלתי לעבוד בחופשים הגדולים במפעל לייצור קופסאות שימורים.

העלייה לארץ וההתאקלמות

כשהייתי בסביבות גיל 17, דודי כבר עלה לישראל. בעקבות מעשה זה, גם אבא שלי החליט לעלות לארץ וקיבל אישור לעלות ביחד עם כל משפחתו, כלומר אנחנו. מבוקרשט, בירת רומניה, טסנו לנאפולי שבאיטליה. מאוד התרגשתי מהטיסה, זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שעליתי על מטוס. הטיסה הייתה מאוד לא נוחה. המטוס התנדנד באוויר והייתה אווירה מאוד לא נעימה. כשהגענו לנאפולי, לנו בבית עולים. בבית העולים נפגשנו עם הרבה מאוד יהודים מכלל העדות. חיכינו שם בערך שבוע, עד שהיה מקום במעבורת ארצה. באופן מפתיע, המעבורת שעליה עלינו הייתה מפוארת עד מאוד. על האונייה עצמה היה בית כנסת, בריכה וכשהשמש שקעה היינו רוקדים. הפלגנו למשך שבוע,

לבסוף אחרי דרך ארוכה הגענו לנמל חיפה. כשנכנסנו לארץ, קיבלנו דירה באור עקיבה מהסוכנות היהודית, ועברתי את שמי למרים. בהתחלה היה די קשה למצוא עבודה, אך לבסוף מפעל בגדים הביא לי ביגוד שאתפור ואתקן בביתי. אחרי חודש לערך, נשלחתי על ידי המדינה ללמוד עברית באולפן שבקיבוץ גתון. לימודי העברית היו קשים, אך למרבה הצער הם נקטעו באמצע בגלל שאמי חלתה ורצתה שאהיה בקרבתה. לאחר שאמי הבריאה, המשכתי ללמוד עברית בעצמי.

עד היום אני שומרת על קשר עם חברותיי ברומניה, בעיקר באמצעות מכתבים. בתחילת שנות מגוריי פה, היו לי געגועים לטרגו מורש ולחברות שלי, ולמרות הזמן הרב, אני עדיין מעט מתגעגעת לעיר.

חפצים שעוברים במשפחה

ישנם מספר חפצים שעוברים אצלנו מדור לדור במשפחה. חפצים אלו הם מאפרה עם מחזיק גפרורים, שטופולני עם מסרגה, מכתש ועלי וואזה מעץ.

בעזרת השטופולני, ניתן לתקן גרביים בכך שמלבישים על השטופולני גרב, ועם המסרגה מתקנים בסריגה. באמצעות סבתי, למדתי איך להשתמש בשטופולני ותיקנתי גרביים בעצמי.

את המאפרה קיבלה סבתי באירוסין שלה. כל פעם שהייתי מבקרת אותה, הייתי עוזרת לה לנקות את המאפרה. בעזרת המכתש והעלי היינו כותשים פלפל שחור, כמון וגם סוכר. את הוואזה הכין אבא שלי בנגריה שלו.

הפגישה עם סבא

כשעליתי ארצה הכרתי חברה טובה, בשם רונית, שהיא אחותו של עופר, בעלי לעתיד. תחילה אני, רונית ועופר הלכנו לריקודים וסרטים בערבים ביחד, ולאחר מכן התחלתי ללכת עם עופר לאירועים הללו ללא רונית. לבסוף, אני ועופר התחתנו בתאריך ה-20.8.1966. שנינו עבדנו ביחד במפעל לייצור בגדים. כשנה לאחר מכן, ילדתי את בני הבכור אבי, ולאחר שלוש שנים, נולדה בתי דורית. כעבור 11 שנים, ילדתי את בני השלישי זיו, וכיום יש לי גם שישה נכדים מופלאים.

המתנות שקיבלתי לכבוד יום ההולדתי

הזוית האישית

עידו לייזר: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא מרים למדתי על עברה המון דברים חדשים. למדתי על מקומות חדשים, על משחקי חברה על כך שמרים הייתה פעילה חברתית, על תחביביה של מרים, על העלייה שלה לארץ ועל חפצים ישנים מאוד. נהניתי לשמוע ולהאזין לסיפוריה אין ספק שזו הייתה חוויה נהדרת.

סבתא מרים: היה נהדרת, נהניתי כל כך להיזכר בילדותי ובסיפורים ישנים. סיפרתי לעידו את סיפוריי ונראה היה שהוא נהנה ואין ספק שגם אני. היה חשוב לי לספר את כל הפרטים הקטנים, כדי שהסיפורים יהיו כמה שיותר מעניינים. הייתי ממליצה לכל נכד וסבו וסבתו להיפגש ולהשתתף בתכנית כזו.