מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה בחרי (לוי) נולדתי בתאריך 23.10.44 באלכסנדריה שבמצריים.

לאמא שלי קראו אסתר לוי (יקר לפני הנישואין) ושם אבי עזרא לוי.

ילדות

גדלתי באלכסנדריה שבמצרים עד גיל שלוש עשרה ואז עליתי לארץ. אינני זוכרת את שם הגן בו למדתי, אך בית הספר בו למדתי נקרא "הגיו" שהיה בית ספר יהודי. בשעות הפנאי הייתי בביתי עם משפחתי, קראתי עיתוני ילדים וצפיתי בטלוויזיה. לא היתה בביתנו חצר ולא שיחקתי בשכונה. לא זכור לי שהיו תנועות נוער היכן שגרתי באותה תקופה. בחופש הגדול הייתי בקייטנה באזור הים באלכסנדריה. כל מחזור קייטנה נמשך שבועיים בהם הייתי מחוץ לבית.

החג האהוב עליי בילדותי, היה חג הפסח בו נהגנו לקרוא את ההגדה, לאכול ארוחה חגיגית, והכי אהבתי לגנוב את המגש עם הברכות בזמן קריאת ההגדה. מאכל שאהוב עליי מאז ילדותי היה מלוחייה, זהו מרק שעשוי מירק המלוחיה בשילוב אורז ובשר.

משהו שזכור לי במיוחד מילדותי היה שבבית של סבא וסבתא שלי, היה בית כנסת ואני זוכרת שהייתי עוזרת לאמי להכין שתייה וכיבוד למתפללים.

מצורפת תמונת ילדות מבת המצווה במצרים. התמונה צולמו באלכסנדריה שבמצרים, בבית הכנסת אליהו הנביא. האירוע המצולם הוא בת המצווה של סבתי, שרה בחרי שאז קראו לה סלין לוי, באותו היום באו לבית הספר בו למדה שנקרא הגיו, להשתתף בשמחת בת המצווה, אנשים מהסוכנות היהודית והיא נדרשה לעלות על כיסא ולאמר מספר מילים בעברית, בהקשר לבת המצווה שלה. היא זוכרת שהיא למדה בעל פה את כל מה שנדרשה לספר בעברית, כי באותה תקופה דיברה ערבית וצרפתית. סבתא חגגה את בת המצווה יחד עם עוד עשרים בנות נוספות שחגגו באותה השנה.

המצב הכלכלי בבית היה ברמה סבירה, אבל היו משפחות שחיו בעושר רב ואפילו היו בביתם משרתים. הייתה שכנות טובה עם האזרחים הערבים.

ב1957 כשהייתי בת שלוש עשרה לערך, עלינו לארץ והגענו לחצור.

בגיל שבע עשרה בערך התחלתי ללמוד הוראה במסלול גננות בית ברל במשך שנתיים. בתום הלימודים התגייסתי לצבא וביקשתי להיות גננת חיילת בגן. הייתי גננת חיילת במשך כשנתיים ובחופשת הקיץ, כשלא עבדתי, הייתי באימונים של הצבא.

עם שחרורי מצה"ל המשכתי לעבוד כגננת בחצור. בגיל עשרים ושבע, לאחר שהתחתנתי עברתי לגור עם בעלי נחום בטבריה, ומצאתי עבודה כגננת בטבריה.

עבדתי כגננת עשרים ושבע שנים ובעשר שנים האחרונות הייתי מדריכת גננות בטבריה, ובכפרים דרוזים ובדואים באזור. לאחר שיצאתי לפנסיה, התפניתי לטפל בנכדים שלי.

הכרות נישואין ובניית משפחה

במלחמת ששת הימים שהייתה ב 1967 גרתי בחצור, ונחום הגיע לשם כשוטר צבא, והביא שבויים מסוריה למגרש הקרוב לבית. הגשתי לחיילים קפה ותה, ושוחחתי עם נחום אך הקשר לא נמשך מעבר ליום זה. לאחר כשלוש שנים, הגיע עיתונאי מעיתון לאשה לשמוע על החינוך בחצור, וראיין אותי כי הייתי אז גננת. הוא פרסם את הריאיון איתי, וצירף תמונה שלי. אחרי מס' ימים בא נחום עם העיתון, וחיפש אותי בשכונה. השכנים סיפרו לו שעברתי לדירה אחרת, מסרו לו את הכתובת שלי, ומאז חידשנו את הקשר, התחלנו לצאת ונישאנו בתאריך 6.4.1970.

בני הבכור, גיא נולד ב 19.1.71, בתי האמצעית חלי, שקרויה על שם חמותי רחל,  נולדה בתאריך 24.5.72  ובן הזקונים שלנו חיים, שקרוי על שם חמי חיים, נולד בתאריך 1.6.80 . כולם נולדו בביה"ח פוריה.

אחרי שחלי נולדה לקחתי שנה חופש, ולאחר מכן חזרתי לעבוד, והילדים התחנכו אצל מטפלות ואח"כ בפעוטונים. אנחנו מקפידים לציין ימי הולדת של בני המשפחה (ילדים, כלות, חתן ונכדים), בימי שישי לאחר ארוחת ערב, כי זה הזמן שבו כולם נפגשים אחת לשבועיים.

שני החפצים המשמעותיים עבורי מאותה תקופה הם הכתובה שלי, וטבעות הנישואין שלנו. חמי שהיה אז צורף הכין לנו אותם בעצמו לרגל נישואינו.

טבעות הנישואין שלנו

טקס החתונה בעת הקראת הכתובה

הזווית האישית

מעיין: היה לי מאוד נעים לבלות עם סבתא שלי. לצערי לא יכולתי לעשות את תעוד הסיפור עם סבא שלי, כי הוא נפטר כשהייתי בן שמונה.  למדתי המון מהמפגשים איתה, ומאוד נהנתי לשמוע את הסיפורים שיש לה, מהחיים שלה. כמובן שהיה קצת שונה לשמוע סיפורים  מפעם אבל זה היה מעניין. בהתחלה חשבתי  שאני נכנס לפרוייקט שיהיה לי קשה לעמוד בו, אבל במשך התוכנית כבר השתנתה ההרגשה, ובאמת שהיה מאוד יפה ומהנה. תודה גם לעומרי איילנדר, שעבד יחד איתי ועזר לי לתעד את סיפורה של סבתי.