מאגר סיפורי מורשת

שמי שוריקה (שרה) הרחול, נולדתי בשנת 1936 לצילה ויצחק גולדנברג. כשהייתי בת 3, נפטרה אמי בלידה של אחיי הקטנים התאומים, אשר גם הם נפטרו כמה חודשים לאחר מכן ממחלת מעיים. יש לי אח, יעקב, שגדול ממני בשבע שנים, ואח נוסף שקטן ממני ונולד לאבי מאשתו השנייה.

גרתי עם אבי בערך עד גיל 5 בעיר שנקראת בראילה, עד שלקחו אותו למחנה כפייה. לאחר מכן חזרתי לפלוישט וגדלתי אצל סבתי, אסתריקה, אמו של אבי, ודודתי, סולמיטה. הן גידלו אותי עד עלייתי ארצה בגיל 11. לאחר שהגרמנים כבשו את רומניה, נלקח אבי למחנה עבודה, שם נפטר, ואני נותרתי יתומה. משפחתי הייתה משפחה מסורתית, אמנם לא דתייה, אך לסבתא היה מקום של כבוד בבית הכנסת, ובערבי שבת היא הדליקה נרות והתפללה. עד לפרוץ המלחמה, למדת בבית ספר יהודי.

העיר שבה גדלתי, פלוישט, הייתה עיר אסטרטגית, מפני שהיה בה נפט רב, ולכן היא גם הופצצה רבות. משפחות רבות עזבו באותה התקופה את העיר ועברו לכפרים ליד. באחד הלילות גם אנחנו (אני, סבתא ודודתי) העמסנו את הציוד שלנו על סוס ועזבנו. דודתי עבדה כרופאת שיניים. היא הייתה נוסעת לעיר כל יום וחוזרת עם אוכל וכסף בשבילנו. אני זוכרת את התקופה בכפר כתקופה טובה. התאקלמתי בו, התחברתי עם הילדים ונהניתי ממה שלטבע היה להציע לי.

בתום המלחמה חזרנו לפלוישט, אך ביתנו הופצץ ובמקומו עמדה חרבה. עברנו לגור עם דודה אחרת בבית צפוף, עד שסולמיטה הצליחה לקנות בית חדש בעצמה. כשהייתי בת תשע, כאשר העול על כתפיהם בגידולי היה ניכר, שלחו אותי לבית יתומים. בהתחלה חשבתי שמדובר במחנה קיץ, אך כשהבנתי שאני לא חוזרת לסבתי, עליתי על הרכבת הראשונה חזרה העירה והפתעתי את סבתי.

אני זוכרת את משפחתי כמשפחה מלוכדת, בשבתות כל האחים של אימא היו נפגשים במסעדות, ושם הייתי פוגשת את כל בני הדודים. עם חזרתי לפלוישט, התחלתי ללכת לסניף של "הבונים" שהיה קרוב לביתה של סבתי. פעמיים בשבוע היינו נפגשים, רוקדים ושרים. המדריכים היו מספרים לנו על ארץ זבת חלב ודבש – פלשתינה – שהיא בית של כל יהודי העולם. באחד הערבים הגיע שליח מארץ ישראל. הוא שאל מי מהילדים הוא יתום, ואני מיד קפצתי ואמרתי שאני יתומה. הייתי נחושה מאוד לעזוב את רומניה. למרות גילי הקטן, הבנתי שהיא יכולה להיות מפלט טוב עבורי. בתחילה לא סיפרתי לאף אחד על תוכניותיי, רק כשהייתי צריכה להביא מסמכים, סיפרתי לאחי הבכור. אני זוכרת את הלילה שבו לקחו אותי ואת חבריי, זה היה ב 23.12.1947, היה לילה מושלג, וסבתי בכתה. לצערי, לאחר מכן לא ראיתי את סבתי יותר.

היינו 23 ילדים מרומניה והונגריה, נסענו ברכבות כמה ימים ולילות עד שהגענו לנמל קונסטנצה, ומשם באחת משתי אוניות ה"פאנים" הפלגנו אל חופי ארץ ישראל. כשכמעט הגענו לחופי ארץ ישראל, הבריטים עצרו אותנו והובילו אותנו למחנה המעצר בקפריסין. המחנות היו עם גדרות תיל גבוהות, וירד עלינו גשם בלי הפסקה. למרות זאת נוצר הווי מיוחד והפכנו לקבוצה מלוכדת. זה היה גם בזכות המדריכים שלנו שדאגו לבקר אותנו. לאחר כמה חודשים העלו אותנו שוב על אונייה ונסענו לארץ ישראל. אני הייתי אמורה להגיע לקיבוץ תל יוסף, אך נצמדתי לחנה כנרתי, המדריכה שהגיעה מקבוצת כנרת, והיא לקחה אותי איתה לכנרת.

כמו שהגענו לכנרת פרצה מלחמת השחרור. כבר הייתי בת 12 בכנרת. לא הכרתי אף אחד, ישר קפצנו למחפורות ושהינו בתעלות הרבה שעות. לא היו אז מקלטים. לא הכירו אותנו, אז כתבו לנו פתקים של השמות. באיזשהו שלב החליטו לפנות את כל ילדי כנרת לחיפה, ושם עשינו כיף חיים. כשהיינו בדרכנו לחיפה, כמעט הפציצו את האוטובוס שלנו. תמיד היו מתיחויות בינינו לבין הילדים שנולדו בכנרת. היה להם קשה עם הילדים החדשים שהגיעו. בתקופה הזאת בכיתי הרבה, רב הילדים קיבלו מכתבים מרומניה ורק אני לא קיבלתי. חנה כנרתי שלחה לי "כאילו" מכתב מרומניה.

שמי המקורי הוא סופי, בבית קראו לי סופיקה. כשהגעתי לארץ הם שמעו 'שוריקה' וחשבו ששמי הוא שרה. אך בכנרת הייתה שרה נוספת, ולכן קראו לי שוריקה, ומאז הכינוי נשאר.

בצבא הייתי נהגת. מאוד נהניתי מתקופת שירותי הצבאי, אך זה גם היה קשה, לצאת פעם בשלושה שבועות הביתה, ולא הייתה לי אימא שחיכתה לי בכנרת.

את בעלי, חיים הרחול, הכרתי בכנרת. הוא נולד וגדל בקבוצת כנרת ולימים התאהבנו. נולדו לנו ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן. יש לנו היום 12 נכדים ונין אחד.

בשנת 2006 חזרתי לראשונה לרומניה, עם בעלי ושני ילדיי הגדולים. שם לראשונה ביקרתי בקברים של אמי ואבי שעדיין קיימים בבריאלה ופלוישט. זו הייתה סגירת מעגל חשובה עבורי.

הזוית האישית

נעם הנכדה המתעדת: את סיפורה של סבתי אני מכירה שנים רבות. היא מעולם לא חסכה מאיתנו, גם לא את הסיפורים הקשים. אך עדיין, כל פעם שאני מגיעה לדבר איתה על סיפור חייה אני מגלה פרט נוסף, היא מספרת לי סיפור נוסף על החיים ברומניה או בארץ. אני נחשפת קצת יותר למה שהיא עברה.

כל פעם כשאני נזכרת בסיפור שלה או מדברת איתה עליו, אני מבינה מחדש כמה היא גיבורה, וכמה כל הילדות שלה היא חיה בכוחות עצמה. כמה זה לא מובן מאליו שיש לי היום משפחה אוהבת ותומכת, וכמה זה לא מובן מאליו שהיא בנתה את המשפחה הזו. על כך אני מוקירה לה תודה.