מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מילדות בעיירה בפולין לחיים בתל אביב

בטי ונחמיה גולדשטיין בביתם בחולון
בטי ונחמיה גולדשטיין בחתונתם בשנת 1969
סיפורו של נחמיה גולדשטיין

שמי נחמיה גולדשטיין, נולדתי בשנת 1925 בעיירה ביחאווה (ביידיש: בעכעוו) על יד לובלין, פולין. להוריי קראו שלמה ושרה גולדשטיין. הם קראו לי נחמיה על שם הרב נחמיה יחיאל רבינוביץ שייסד במקום אדמו"רות שפעלה עד השואה. היו לי שתי אחיות גדולות: מרים ואסתר ואח קטן ממני, יעקב.

בעיירה היו חיים יהודיים. היו בה שני בתי כנסת ואווירה יהודית. אנחנו היינו מסורתיים, לא דתיים. אמי היתה עקרת בית ואבי סוחר תבואות. לא היינו עניים, חיינו טוב. בבית דיברנו יידיש ובבית הספר פולנית. עד גיל 7 למדתי ב"חדר". שם קראנו ולמדנו חומש ורש"י. המורה נקרא "מלמד" והוא היה מאד קפדן. היה לו שוט עם רצועות (לוקשים) בקצה ובו היה מכה אותנו כשהתנהגנו לא טוב. זכור לי שפעם כשקיבלתי מכות כואבות, לא הלכתי ללמוד שבוע שלם בגלל הכאב והעלבון.

בגיל 7 התחלתי ללמוד בבית הספר המקומי, הממלכתי. אחר הצהרים המשכתי ללמוד ב"חדר" עם הילדים היהודים. זכור לי שבשעה הראשונה ליום הלימודים היתה לנו שעה חופשית כי הילדים הפולנים התפללו עם הכומר.

המשחקים ששיחקנו היו "פלנט", מקל קטן מחודד ומקל גדול יותר שמכים איתו ואז רצים בתחנות. אותו דבר שיחקנו עם כדור. המשחקים היו כמובן בחוץ. לא הרגשנו הרבה אנטישמיות, הילדים הציקו לנו קצת ואמרו לנו "יהודים, לכו לפלשתינה". את החגים היינו חוגגים כל המשפחה המורחבת. גרנו ליד סבא וסבתא מצד אבא וגם סבתא וסבא מצד אימא גרו קרוב.

בשנת 1935 אבא החליט לעלות לארץ מטעמי ציונות. נסענו ברכבת מלובלין ללבוב במשך יומיים ומשם לנמל קונסטנצה ברומניה. משם הפלגנו באונייה "קושצ'ושקו" (ע"ש לוחם פולני) במשך כמה ימים. לארץ עלינו ההורים, ארבעת הילדים ועוד שתי ילדות שהצטרפו אלינו לנסיעה ובארץ הן השתלבו בקיבוצים. אני לא יודע מדוע הן הצטרפו והפליגו איתנו.

הגענו לנמל יפו בערב יום כיפור. שכרנו דירה ברחוב החלוצים פינת עמק יזרעאל, ואבא הלך לחפש בית כנסת לתפילת יום כיפור. בארץ בהתחלה דיברנו יידיש ולא הייתה לנו בעייה. יותר מאוחר למדנו עברית.

לאחר כמה שבועות בדירה, עברנו לצריף בשכונת שפירא ב-50 לירות לחודש! לא היה לבית מפתח, הבית היה פתוח. אני זוכר שבשבתות הלכנו לים. בהתחלה לא הלכתי לבית ספר ויותר מאוחר שלחו אותי ללמוד בישיבה בירושלים. היה לי טוב בישיבה. ישנתי בפנימיה ובאתי הביתה פעם או פעמיים בשנה. את החגים ושבתות חגגתי עם משפחות החברים שגרו בירושלים. בבר המצוה שלי ידעתי לומר כמה דפי גמרא בעל פה.

למדתי בישיבה עד גיל 14 ואז חזרתי הביתה לתל אביב והתחלתי לעבוד. עבדתי במראות, עזרתי לבעל הבית למדוד את החומר ליצירת המראות ובישלנו את הצבע ליצירתם. לאט לאט למדתי את המקצוע וכשבעל הבית נפטר התחלתי לעבוד לבד. בית המלאכה היה ברחוב יפו תל אביב ליד הקונסוליה הגרמנית. הגרמנים עזבו כשפרצה מלחמת העולם השנייה.

המשפחה שלי קנתה בית בשכונת שפירא בן עשר דירות. ארבע דירות היו שייכות לנו. אנחנו גרנו בדירה אחת עם שני חדרים ואמבטיה עם מים חמים ומטבח. ואת שאר הדירות השכרנו.

כשבאנו לארץ אבא שלי עבד בתחנת קמח וכשפרצה המלחמה הוא עבד במחנה של הצבא הפולני אחרי רפיח, בהעברת בגדים לניקוי במכבסה שם. אמי הייתה עקרת בית אבל יותר מאוחר היה לה דוכן בשוק. היא נפטרה בשנת 1944, בגיל 44 גם אחותי הגדולה נפטרה.

בבגרותי הצטרפתי לאצ"ל, לא בפעילויות מיוחדות. היו לי חברים מהשכונה שכל אחד היה במחתרת אחרת ובכל זאת היינו חברים. בכ"ט בנובמבר 1947 הייתי עם חברה שלי בתיאטרון "לי-לה-לו" וכשיצאנו החוצה ראינו הרבה אנשים והבנו שהאו"ם החליט על הקמת מדינה ליהודים ושמחנו מאד.

אח שלי יעקב נפל בכיבוש יפו ובגלל זה דחו לי את הגיוס לצבא. כשהקימו את המדינה שמחנו מאד ולאחר מכן התגייסתי לצבא. בגלל שאחי נהרג לא שלחו אותי ללחימה ועבדתי במטבח במחנה צריפין כשנה וחצי. כשהשתחררתי מהצבא חזרתי לעבוד במקצוע שלי, במראות. יותר מאוחר הקמתי מפעל קטן בעצמי וכשיצאתי לפנסיה מכרתי את המפעל והמשכתי לעבוד במפעל בבת ים. גרתי בתל אביב בדירת חדר, לבד. כתחביב הייתי חבר בהתאחדות הספורט ושפטתי בתחרויות איגרוף.

את בטי אישתי, בת לבית רוזנברג, הכרתי בגיל 45 כשהיא היתה בת 29. התחתנו בשנת 1969 ואנחנו נשואים 52 שנים באושר רב. יש לנו שני ילדים: דורית (דוריאנה) וצביה. דורית גרה במושב משמרת ויש לה שני בנים. צביה גרה באוסטרליה ויש לה שלושה ילדים. היום אני בן 96. מטייל בשכונה, שומע רדיו, שומע ספרים כי אני לא רואה טוב.

אני מרגיש שיש לי נפש צעירה בגוף זקן. אני אופטימי וחיוני ומתמודד עם המגבלות הגופניות. משתדל לעשות הכל לבד.

הזוית האישית

אטי: נהניתי לפגוש את בטי ונחמיה, לשמוע את סיפורם המרתק ולהיות חלק מתיעוד סיפורי המורשת של העם היהודי.

סיפורו של נחמיה גולדשטיין תועד על ידי מדריכת תכנית הקשר הרב דורי אטי סטופיקי. הקשר בינהם נוצר באמצעות מוקד המשרד לשוויון חברתי.

מילון

לי-לה-לו
לי-לה-לוֹ היה תיאטרון מוזיקלי בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה. התיאטרון העלה 26 הצגות במהלך קיומו. בשלוש השנים בין 1945 ל-1948 הועלו 12 תוכניות. נתן אלתרמן כתב פזמונים ל-19 תוכניות ומשה וילנסקי היה ממלחיניו הבולטים של התיאטרון. אולם "ישה חפץ" ברחוב סמטת-השואבה בתל אביב (לימים קולנוע "מתמיד") היה אולם הבית של התיאטרון. (ויקיפדיה)

העיירה ביחאווה
ביחאווה (בפולנית: Bychawa; ביידיש: בעכעוו) היא עיירה במחוז לובלין שבפרובינציית לובלין בפולין, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה. התיעוד הראשון ליישוב הוא בתעודה מראשית המאה ה-14. ביישוב הוקמו בית כנסת ובית מדרש, ורוב היהודים בו היו חסידים. באמצע במאה ה-19 ישב בעיירה הרב נחמיה יחיאל רבינוביץ', בנו של יעקב יצחק מפשיסחה, אשר ייסד במקום אדמו"רות, שפעלה עד השואה. בשנת 1900 נמנו בעיירה כ-2,300 יהודים, מתוך כ-2,800 תושבים. בשנות השלושים המאוחרות נפגעו יהודי העיירה מהחרם הכלכלי הפולני על עסקי יהודים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני מרגיש שיש לי נפש צעירה בגוף זקן“

”אני אופטימי וחיוני ומתמודד עם המגבלות הגופניות“

הקשר הרב דורי