מאגר סיפורי מורשת

סבא קלוד מימון מספר לנכדתו נועה מעודה את סיפורו במסגרת המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי.

נולדתי בשנת 1955 בעיר טוניס, שהיא עיר הבירה של מדינת טוניסיה.

רקע

טוניסיה הייתה תחת שלטון צרפתי משך 75 שנים (משנת 1881 עד לשנת 1956). באותה תקופה הצרפתים, השליטו על טוניסיה את שפתם ואת תרבותם. השפות הרשמיות בטוניסיה, היו ועודן, ערבית וצרפתית. באותה תקופה, היה חוק צרפתי, שחייב להעניק לכל ילוד, שם צרפתי.

היהודים נהגו להעניק לילדיהם שם צרפתי שנרשם רשמית. ובנוסף, הקפידו לתת לבניהם שם עברי (שלא נרשם באופן רשמי). השם הצרפתי, שהוריי העניקו לי, הוא קלוד, הם סברו שזה שם יפה. הוריי קבעו מראש, שאם ייוולד בן, יקראו לו קלוד, ואם תיוולד בת, שמה יהיה קלודין. השם העברי שהוענק לי הוא נסים, על שם סבי מצד אבי (הסבא רבא שלך) .

ובכן, שמי קלוד (שמי הצרפתי) ונסים (שמי היהודי) מימון. בבית, דיברנו בעיקר צרפתית אבל גם ערבית (בעיקר עם הסבתות). לצערי, לא זכיתי להכיר את הסבים שלי, היות שנפטרו שנים רבות לפני שנולדתי. תמיד הייתי ילד טוב וממושמע, הקפדתי מאוד לכבד את הוריי ואת סבתותיי.

בית ילדותי

עד גיל שש התגוררנו בבניין דו קומתי גדול הבנוי בצורת מלבן, שכלל קומת קרקע, קומה עליונה וגג. קומת הקרקע כללה חצר משותפת ענקית פתוחה לשמים, ששימשה את כל דיירי הבניין. החצר הייתה מוקפת בדירות, שבהן התגוררו משפחות יהודיות, נוצריות (צרפתים ואיטלקים) ומוסלמים.

בצד המזרחי של החצר היה בית כנסת קטן. בשבתות ובחגים הוציאו לחצר עשרות כיסאות, לשימושם של המתפללים ואת ספר התורה. הקומה העליונה, גם היא הייתה מוקפת דירות, עם פרוזדור היקפי ומעקה הצופה לחצר בקומת הקרקע. בשבתות ובחגים, בזמן התפילה, הנשים היהודיות היו צופות מהקומה העליונה לחצר.

מהבניין הייתה גישה אל הגג באמצעות מדרגות. בגג היו חדרי כביסה וחבלים לתליית כביסה. בהמשך, עברנו להתגורר במרכז העיר בדירה גדולה בקומת קרקע עם חצר פרטית.

תקופת בית הספר והלימודים

להוריי היה חשוב, שאלמד בבית ספר ברמה גבוהה (בתי הספר הצרפתיים היו כאלה) אמנם, היו מספר בתי ספר יהודיים. כגון, אליאנס ותלמוד תורה, שרוב היהודים למדו בהם. הוריי רשמו אותי לבית ספר צרפתי, בגלל רמת הלימודים הגבוהה .רמת הלימודים בבתי הספר הצרפתיים הייתה מאוד גבוהה. המורים והמורות היו צרפתים שהתגוררו בתקופת הלימודים בטוניס. רק בחג המולד והחופש הגדול היו חוזרים לצרפת.

יום הלימודים היה מפוצל. למדנו משעה 8:00 עד לשעה 12:00 ואז יצאנו הביתה לארוחת הצהריים. בשעה 14:00 חזרנו לבית הספר והמשכנו ללמוד עד לשעה 17:30. כאשר חזרנו הביתה, היינו צריכים להספיק להכין את שיעורי הבית ולהגישם למחרת. ימי הלימודים היו מיום שני עד יום שבת (בשבת למדנו חצי יום). יום החופש השבועי היה ביום ראשון. למדנו גם בחגים היהודיים. החג היחידי שהיהודים לא הלכו לבית הספר, היה ביום כיפור. החופשות שלנו, היו בחג המולד וחג הפסחא הנוצרי. החופש הגדול נמשך שלושה חודשים, (בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר). החזרה לבית הספר הייתה ב- 1 באוקטובר.

המשמעת הייתה מאוד קפדנית. היינו מחויבים ללבוש מקטורן מעל לבגדים. לפני שנכנסנו לכיתה, הסתדרנו בשורה בזוגות. רק כאשר המורה הורה לנו להיכנס, צעדנו לתוך הכיתה. כל תלמיד ותלמידה נעמדו בצד שולחנם, ורק לאחר מכן המורה היה נכנס לכיתה, נעמד ליד שולחנו ואז הורה לנו לשבת.

תלמידים שלא היו ממושמעים (גם אם במעט), היו נשלחים לעמוד בפינת הכיתה. במקרים מסוימים, העונשים היו לא נעימים וכבדים יותר. אחת השיטות לשמירה על המשמעת בכיתה, גם כאשר המורה היה צריך להיעדר מהכיתה, המורה היה ממנה את אחד התלמידים (תלמיד טוב) לשמור על השקט והסדר בכיתה בהיעדרו. התלמיד השומר היה נעמד ליד הלוח, מסמן על הלוח בגיר, חלוקה לשתי עמודות. בצד אחד למעלה, ה"שומר" רשם כותרת, "שקטים" ובצד השני, "פטפטנים". כל מי שפטפט, שמו נרשם בצד של ה- פטפטנים, ומי שהיה שקט, שמו נרשם בצד של ה- שקטים. וכאשר המורה חזר לכיתה, הוא העניש את הפטפטנים.

בכיתה א', קיבלנו תחילה, "חצי מחברת" (מחברת חתוכה לרוחב לשתיים).כדי לזכות במחברת שלימה, היינו חייבים להיות ראויים לכך, ולעבור לפני כן מספר משימות בהצלחה. הכתיבה נעשתה תחילה רק באמצעות עפרון. ולאחר מכן, למדנו לכתוב באמצעות "ציפורן" ודיו (כתיבה אומנותית). האותיות היו שילוב של קווים דקים ועבים, כתיבה זו נקראת "קליגרפיה". רק לאחר שהגענו לרמה טובה של כתיבה, היינו זכאים לקבל "מחברת שלימה".

 מתקופת בית הספר

תחביבים

היות שיום הלימודים והכנת שיעורי הבית הסתיימו בלילה, לא היה לנו הרבה זמן פנוי. שעות הפנאי, היו בעיקר בימי ראשון, יום החופש השבועי (כפי שבישראל זה יום השבת). בשעות הפנאי, בעיקר ציירתי, טיילנו ובילינו עם ההורים ומפגשים משפחתיים שכללו ארוחות והווי. שיחקנו ב "משחקי רחוב". היו משחקי רחוב של בנות, לדוגמה, קלאס, יולה הופ ועוד … הבנים היו משחקים "טירו", "גוגואים", גולות ועוד …

חוויה שחרוטה היטב בזיכרוני היא, שבהשפעת הסרטים ההיסטוריים של מלחמות הרומאים וכדומה, שהיו פופולריים באותה עת, היינו יוצרים חרבות, כידונים וגם חץ וקשת מעץ, והיינו מקיימים "מלחמות" בין שכונות.

התחביבים העיקריים שלי היו ועודם, ציור, פיסול ויצירה. המאכלים שאני אוהב, הם תבשילים טוניסאים שונים, אבל אני מאוד אוהב עוגות קרם.

העלייה והקליטה בארץ

למשפחתנו המורחבת, הדודים  והדודות, ולהוריי הייתה תמיד מחשבה לעזוב את טוניסיה, אבל חלק מהמשפחה חששו משינוי דרסטי / קיצוני מידי מהעלייה  לישראל. הם חששו מקשיי שפה ותרבות וכן, הם העדיפו להגר לצרפת, בשל הקירבה התרבותית והשליטה בשפה הצרפתית.

הוריי העדיפו להפסיק לחיות בניכר והחליטו לעלות לישראל, למרות הקשיים הצפויים להם באופן כללי, והעיתוי הבעייתי בקשר ללימודים שלי (בגיל 14) ואי ידיעת השפה העברית.

מה שהאיץ את העלייה שלנו לישראל, הם המהומות שפרצו בטוניס במלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967. הערבים פרצו לחנויות של יהודים, בזזו ושרפו אותם. בין היתר בזזו את החנות של חייט יהודי, שתפר לי את חליפת בר המצווה שלי.

כעבור שנה, עזבנו את טוניס לעיר מרסיי שבצרפת. שהינו שם מספר שבועות במחנה עולים ומשם הסוכנות היהודית הטיסו אותנו ארצה. כאשר הגענו לארץ העבירו אותנו לעיר רחובות, בשכונת שעריים. כצפוי, הקליטה הייתה קשה, בעיקר בכל מה שקשור ללימודים (עקב קשיי השפה) וגם מבחינת ההבדל התרבותי, שאליו הורגלתי (בכל הקשור למשמעת וכבוד למורים). מבחינתי זה היה הלם תרבות.

בהמשך, למדתי מבנה מטוסים בבית ספר אורט של התעשייה האווירית, התגייסתי לחיל האוויר ועסקתי בתחום זה. כעבור שנים הקמתי חברה מצליחה, העוסקת בפיתוח וייצור חלקים ומכלולים למטוסים. אחרי הצבא, עברנו לגור בשכונה אחרת ברחובות, שם הכרתי את רחל (לימים האימא של הגר והסבתא של נועה).

חגים ומנהגים

החג המשמעותי והמשפחתי ביותר בעינינו היה חג הפסח. בליל הסדר, המשפחה המורחבת (כל הדודים והדודות וילדיהם) היו מתכנסים אצלנו. כל משפחה הייתה מגיעה עם תבשילים שהכינו, ובעת הארוחה, כל המאכלים היו מוגשים על השולחן. כל הסועדים היו טועמים ממגוון המאכלים.

אנקדוטה בקשר למעשה קונדס שהיה נהוג בליל הסדר. היה "נוהג" אצל הילדים הגדולים, להתגנב למטבח ולטעום בסתר, מהסירים, לפני הגשת הארוחה. זה היה חלק מהאווירה המיוחדת ושמחת החג.

יום הכיפורים – מלבד מגוון התבשילים לארוחה המפסקת ולסיום הצום, בעדה הטוניסאית, מכינים עוגה פריכה בשם בולו( BOULOU) (BULU) מעוצבת כלחם, ממולאת בשקדים, צימוקים וסומסום מעל (או במילוי של קוביות שוקולד) וכן ריבת חבושים.

כאמצעי להתמודדות עם קשיי הצום, היה נהוג לטבול חבוש בשקית עם אבקת ציפורן (למשך מספר ימים). החבוש היה הופך לצבע חום. הגברים היו לוקחים איתם את החבוש לתפילות בבית הכנסת, ומידי פעם מריחים את החבוש (זה היה מרגיע את תחושת הרעב).

לקראת תפילת הנעילה, מאות משפחות (כולל ילדים ונשים) היו מגיעים לבית הכנסת (לרוב בבית הכנסת הגדול והמפואר בטוניס). בשל העומס הגדול של המתפללים בבית הכנסת, כל המשפחות היו מתרכזות בחצר הענקית של בית הכנסת. בעת ברכת הכוהנים, אב המשפחה, היה מכסה בטליתו את בני המשפחה. ולאחר התקיעות בשופר, היינו חוזרים יחד הביתה.

סעודת יתרו – יהדות תוניסיה, מידי שנה, ביום חמישי, בשבת של פרשת יתרו, נוהגים לקיים סעודה מיוחדת "סעודת יתרו" (מכונה גם "חג הבנים"), כהודיה על סיום מגיפה אשר לפני מאות שנים פגעה בבנים בלבד וגרמה למותם. מספרים כי לאחר תפילות ותחנונים של רבני תוניסיה, המגיפה הסתיימה בשבוע שבו חל פרשת יתרו. לסעודה, נהוג להכין עוגיות "ננסיות" (מסמל ילדים קטנים) ומגוון מאכלים. הכול עשוי בקטן. בנוסף, נהוג לעשות שמח.

אני ונכדתי

הזוית האישית

הנכדה נועה: למדתי מסיפורו של סבא, לקחת את הדברים הטובים, שהיו נהוגים בשנות הילדות שלו. בכל מה שקשור להשקעה בלימודים, מודעות לצורך והחשיבות ברכישת ידע, לחשיבות בנקיטת יוזמות בחיים (למשל, סבא הקים חברה מצליחה, לפיתוח וייצור חלקים ומכלולים עשויים חומרים מרוכבים למטוסים, בה הכשיר והעסיק 75 עובדים)