מאגר סיפורי מורשת

שמי אינה קופמן. השם הפרטי ניתן לי על שם של סבא שלי יוסף, אבא של אמי, שנהרג בזמן מלחמת העולם השנייה בשירות הצבא הרוסי. אצל היהודים ברוסיה מקובל לקרוא לילדים על שם בני משפחתם לפי האות הראשונה, иосиф-инна. שם המשפחה שלי אחרי הנישואים הוא קופמן, שמקורו מגרמנית: "האיש החשוב". שם המשפחה הקודם שלי (שם נעורים) הוא איידלמן שפירושו: "איש נדיב/אציל".

הלידה ומקום הלידה

נולדתי בתאריך 18.8.1963 בעיר פינסק שבבלארוס. אז בלארוס הייתה חלק מברית המועצות (עד 1939 פינסק הייתה חלק מפולין). בפינסק הייתה קהילה יהודית גדולה (60% של העיר היו יהודים). גם חיים ויצמן וגולדה מאיר גרו שם תקופה לפני מלחמת העולם השנייה. כל היהודים שלא הספיקו לעזוב את העיר, נהרגו על ידי הנאצים.

המיקום במשפחה

במשפחה שלי שלושה ילדים, אני האמצעית בין שתי אחיות. לאחותי הקטנה קוראים סבטלנה אבל אנחנו קוראים לה סבטה, היא כוראוגרפית ומנהלת להקת מחול בנהריה ובמעלות. לאחותי הגדולה קוראים מאיה והיא טכנולוגית מוצרי חלב. ההורים שלנו רומן וורה (ז"ל), היו אנשים פשוטים ומקסימים שהשקיעו בנו, נתנו לנו חינוך לערכים והמון אהבה. כל אחת מאתנו הקימה משפחה ולכל אחת יש שני ילדים בן ובת. אנחנו אחיות מאוד קרובות וילדינו גם קשורים מאוד.

ילדות

החיים בפינסק היו מאוד צנועים. גרנו בדירה קטנה בת שני חדרים שישה אנשים: סבתא, ההורים, האחיות שלי ואני. היה צפוף, אך מאוד כיף ביחד. אין לי הרבה זיכרונות מגן הילדים. זכור לי שבגן היו הרבה בובות וצעצועים אבל הם היו על המדפים ולא אישרו לנו לשחק איתם.

לימודים

למדתי בבית ספר שכונתי מספר 7, היו לי הרבה חברים. בבית ספר יסודי היתה לי מורה יהודיה בשם רבקה, מאוד אהבתי אותה וגם היא אהבה אותי. הייתי תלמידה מאוד טובה. בבית ספר תיכון היו לי הרבה מורות. במיוחד אהבתי את המורה למתמטיקה. בזכותה נשארה לי אהבה למתמטיקה לכל החיים. היה לי גם קשר מאוד טוב עם המחנכת. הקשר נשאר לשנים רבות. היא גם ביקרה אותי בישראל 30 שנה אחרי סיום בית הספר.

השתתפנו ביחד עם החברים בתנועת נוער. בזמן הפנאי היינו נפגשים עם החברים בחצר הבית, משחקים, רוכבים על אופניים, עוזרים לילדי שכונה יותר קטנים להכין שיעורי בית במתמטיקה ומכינים הופעות והצגות לדיירי השכונה. לעיתים קטפנו צמחי מרפא בשדה, הבאנו אותם לבתי מרקחת ובכסף ששילמו לנו היינו הולכים עם החברים לסרט.

השתתפתי גם בחוגים שונים. למדתי בקונסרבטוריון וניגנתי בכינור במשך שבע שנים, מגיל 8 – 15. האמת, שלא אהבתי במיוחד את הכינור, אבל נהניתי לנגן עם החברים בתזמורת. בכיתות הגבוהות למדתי בחוג פיזיקה ומתמטיקה לתלמידים המוכשרים מטעם האוניברסיטה.

סיימתי בית הספר תיכון בהצטיינות והתקבלתי לאוניברסיטה לפקולטה למתמטיקה. לא שירתי בצבא כי ברוסיה בנות לא משרתות בצבא. אחרי שסיימתי לימודים באוניברסיטה עבדתי כמחנכת וכמורה למתמטיקה בבית ספר תיכון במשך חמש שנים.

מנהגים ומסורות

תמיד ידענו שאנחנו יהודים. סבתא לאה שגרה איתנו השתדלה מאוד כמה שאפשר לשמור על כשרות. אני זוכרת שבחג הפסח היו בסתר שולחים לנו חבילות של מצות עטופות בבגדים למקרה שיבדקו בדואר. בברית המועצות היה אסור לחגוג חגים דתיים. ביום הכיפורים סבתא צמה. ממנה למדנו חלק מהמנהגים. החג האהוב עלי היה נובי גוד (שנה אזרחית חדשה) שחגגנו ללא שום קשר לדת. הילדים היו מתחפשים, מקבלים מתנות, היו המון מסיבות בגנים, בבתי הספר ובמתנ"סים. היה חג מאוד שמח. גם הייתה חופשה די ארוכה בבתי הספר.

הקמת המשפחה והעלייה לארץ

הכרתי את בעלי באירוע משפחתי. אחרי שמונה חודשים, בשנת 1984 התחתנו. הייתי בת 21 ובעלי בן 24. החתונה הייתה אזרחית. חגגנו את החתונה במסעדה. לפני החתונה היה נהוג להביא פרחים לאנדרטה לחיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, כתודה על זה שבזכותם אנחנו חיים. אחרי שנה נולדה בתנו הבכורה מרינה, ואחרי חמש שנים נולד לנו בננו אמיר.

בשנת 1990, כשהייתי בת 27 החלטנו לעלות לארץ. עליתי יחד עם בעלי, ילדינו והמשפחה של בעלי. ההורים והאחיות שלי נשארו בברית המועצות, לכן היה לי מאוד קשה לעלות ולעזוב אותם. באותה תקופה לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לברית המועצות, לכן לא ידעתי האם אוכל לראות את המשפחה.

הגענו לעיר נתניה, הכל היה חדש, התחלתי ללמוד עברית. היה בי רצון מאוד גדול לעבוד במקצוע, לכן השקעתי המון מאמצים. התקבלתי וסיימתי קורס למורים עולים והתחלתי לעבוד בבית ספר כמורה – שנתיים לאחר העלייה. עבדתי 30 שנה בבית ספר צפרירים בחדרה.

אירוע מכונן

העלייה לארץ הייתה האירוע הכי חשוב והכי משמעותי בחיי. החיים התחלקו לשני חלקים, לפני ואחרי העלייה. כשעלינו לארץ, הגענו בהתחלה לנתניה. אחרי שנה וחצי עברנו לפרדס חנה, שם אנו גרים עד היום. עם הזמן גם ההורים שלי והאחיות עלו לארץ עם משפחותיהם.

33 שנה אנחנו חיים בארץ. הילדים גדלו, למדו, התחילו לעבוד, הקימו משפחות משלהם. היום אני גמלאית וסבתא מאושרת לארבעה נכדים. הילדים והנכדים גרים בארץ. אנחנו מבקרים אותם הרבה. אני אוהבת להעביר זמן עם הנכדים, לשחק איתם, לבשל איתם, לקרוא, לטייל ולבלות. אנחנו חוגגים יחד את החגים.

אני משתדלת להעביר לנכדים אהבה למשפחה ואהבה ללמידה.

הזוית האישית

סבתא אינה: מאוד נהניתי לדעת שגאיה מתעניינת בסיפור משפחתי, שמחתי להכיר זוויות שונות שלה וללמוד יותר על הספרים והשירים שהיא אוהבת.

הנכדה המתעדת גאיה: נהניתי מהתכנית, בעיקר להכיר טוב יותר את סבתא, לשחק ולבלות זמן איכות איתה.