מאגר סיפורי מורשת

שמי ששון לוי נולדתי בבגדאד שבעיראק בשנת 1923.

היה לי אח ביולוגי שנפטר בגיל ינקות, ושלושה אחים חורגים שני בנים ובת, מנישואיו הראשונים של אבי. בנוסף לזה אמי אימצה את בנות הדודות שלי שהתייתמו בגיל צעיר, וגדלנו כאחים לכל דברו, והיינו בקשר טוב כל חיינו. משפחתי הייתה אמידה ובעלת רכוש רב.

גן הילדים "כדורי" – בגדד

מרבית יהודי עירק התגוררו בתוך העיר הישנה, כי היא הייתה מוקפת חומה, מחוץ לחומה היה אזור הפקר ללא שלטון חוק מרכזי, אלא שלטון הנתון בלעדית לחסדיהם של פורעי חוק. השינוי התרחש עם כיבוש עיראק על ידי האנגלים. הם הצליחו לאכוף שלטון וסדר מעבר לחומה. רק אז החלו היהודים לצאת מעבר לחומה, לקנות אדמות ובוסתנים ולבנות להם בתים. היהודים בנו שכונות מפוארות ומרווחות, גרו בבתים פרטיים מוקפים גינות נוי. גם הוריי עזבו את העיר הישנה ועברו להתגורר ב"בתאוין" (אחת משכונות היוקרה החדשות).

ילדותי הייתה ילדות עשירה מבחינה תרבותית וכלכלית, למדנו בבית ספר "אליאנס"  אשר נוסד בשנת 1864. שנחשב לבית הספר הכי טוב בבגדאד, כל המקצועות נלמדו בארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. כמו כן, גם מבחני הגמר של כל מקצוע נעשו בארבע השפות האלו. הקמתו היוותה מפנה רציני בהשכלת היהודים. ההשכלה הייתה לנחלת כלל היהודים בנים ובנות כאחד, תלמידים שהתקשו לשלם שכר לימוד נעזרו על ידי הקהילה. אני דובר שש שפות על בוריין, אנגלית, עברית, ערבית, יוגוסלבית, צרפתית וגרמנית.

עד שנות השלושים חשו יהודי עיראק, שהם בשר מבשרה של עיראק. אולם לא כך חשבו העיראקים. המלך ראזי ,בנו של המלך פייצל הראשון, שעלה לשלטון ב-1933  החל בתהליך השינוי. הוא הכניס לתוך ממשלתו גורמים לאומנים, שביקשו להרחיק את היהודים. הם מצאו אוזן קשבת בחוגים נאצים בגרמניה, והתעמולה הנאצית החלה לחדור לעיראק. פריץ פון גרובה  הנאצי התמנה לשגריר בעיראק. ותחושת הביטחון הפנתה מקומה לחששות לגבי המשך עתידנו בעיראק.

במלחמת העולם השנייה למדתי בתיכון, הצטרפתי אז למפלגה הקומוניסטית. האידיאלים של המפלגה הציתו את דמיוני, הנה, חשבתי לעצמי, יש מפלגה, שנותנת תשובה למעמדנו כיהודים בחברה העיראקית. רעיונות השוויון ,ללא הבדל דת וגזע, כבשו את רוב הצעירים היהודים. זכורים לי ויכוחים  נוקבים בין תלמידי התיכון היהודים.

בין אלו שתמכו ברעיון הקומוניסטי לבין אלו שתמכו ברעיון הציוני החדש, כפתרון לבעיית היהודים. סטאלין היה בעיני גיבור, בפרט, משום שנתפס כמי שעמד כנגד היטלר וממלכת הרשע. התלהבותי מרעיונות המפלגה ביטלו את חששותיי מפני ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית, המפלגה הייתה מחוץ לחוק וגזר דין מוות נפסק לכל  מי שנתפס בפעילות קומוניסטית. ידיד נעורים שלי מתקופת התיכון ,ששון דלאל, נתלה עוד בהיותו תלמיד תיכון, בגלל חברותו במפלגה הקומוניסטית.

בתקופה זו ניהלנו גם  חיי חברה פעילים, היו חמישה מועדונים משותפים לנשים וגברים. זכורים לי ארבעה  מהם: מועדון "לורה  כדורי", מועדון "אל רפידן", מועדון "זאורה" ומועדון בוגרי "אליאנס".  במועדונים התקיימו  חוגים שונים, שחייה, ספורט על כל סוגיו, משחקי ברידג' וקלפים. היו ערבי האזנה למוסיקה. נהגנו להאזין לשני סוגי מוסיקה, מוסיקה ערבית ומוסיקה קלאסית, ורקדנו ריקודים סלונים. בבגדד היה לי אוסף של  שלוש מאות תקליטים של מוסיקה קלאסית. הייתי אספן של יצירות מסוימות, והייתי משוטט בחנויות לחפש את היצירות האהובות עלי.  גם בעלותי ארצה נהגתי לעשות זאת. אבל בעוד שבעיראק זה לא עורר תשומת לב מיוחדת, דווקא בישראל  נתקלתי בתגובות נדהמות, בכל פעם שנודע למוכרים שמוצאי  מעיראק, מיד נהגו לשאול " מה לך ולמוסיקה קלאסית?". הבנתי שהם אינם מכירים את התרבות שלנו לצערי.

בשעות הפנאי למדתי טייס, ואני בין היהודים  היחידים שהגעתי לישראל עם רישיון טייס מעיראק. גם זה אחד מסיפורי הדעות הקדומות ,שאפיינו את המערכת הישראלית כלפינו. כשהתגייסתי לצבא הודעתי לממונים,  שאני בעל רישיון טייס, ואני מבקש להשתבץ לחיל האוויר. הם לא התייחסו כלל לבקשתי והפנו אותי לחיל הים.  בשנת 1941 חל מפנה דרמטי ביחסי יהודים – ערבים בבגדאד, בעקבות הטבח הנורא, שמכונה "הפרהוד". אישית ניצלתי מפוגרום זה בדרך מוזרה ובלתי שגרתית.

בתקופה זו הוקמו גדודי  נוער "פתווה"  בהנחייתו של ראשיד עלי אל גילאני הפרו נאצי. הם נהגו להתאסף ולהתאמן מול ביתנו בפארק הסמוך. למרות הסיסמאות האנטי יהודיות והלאומניות, נהגנו אתם כמו עם כל הנערים הצעירים הרגילים. סיפקנו את צורכיהם במידה וביקשו. במרוצת הזמן קשרנו אתם קשרי ידידות, הם תמיד אמרו "חבל שאתם יהודים". למרבה הפלא, בזמן ה"פרהוד", שבו השתתפו רוב הצעירים הללו בשוד, הרג וביזה, הם נמנעו מלפגוע בנו. יתרה מכך אף מנעו מאחרים לפגוע בנו.

ה"טבח" הנורא הזה עורר תגובות שונות בחברה היהודית ובעיקר בקרב הצעירים. שליחים מהארץ החלו להפיץ את הרעיון הציוני כפתרון למצוקתם של היהודים. אולם עדיין זה לא מצא אוזן קשבת, בקרב פרנסי הקהילה. הימים שבהם שבו האנגלים לעיראק, היו ימים של שגשוג כלכלי שהרגיע את שכנינו הערבים. אולם לא לזמן רב, עם תום המלחמה, החלו שוב לנשב רוחות אנטי יהודיות ביתר שאת. היו לכך לדעתי כמה סיבות:

א. התעמולה הנאצית, שהצליחה לחלחל לשכבות רבות באוכלוסייה.

ב. התעמולה הפלסטינית, שחלק מאנשיה חדר למנגנון השלטון, וליבה את אש ההסתה נגד היהודים.

ג. נוצר קאדר של ערבים מוסלמים משכילים ,שבקש להרחיק את היהודים ולתפוס את מקומם.

החלה מדיניות מכוונת ליצור דה לגיטימציה במעמדם של היהודים בעיראק, מעתה הם  התייחסו אלינו כגורם לאומי עוין, שצריך לבודד ולהרחיק מעיראק. המדיניות האנטי יהודית כללה את כל הגורמים המשפיעים על דעת הקהל, הסתה קשה בכל העיתונות, פיטורים המוניים ממשרדי הממשלה, שלילת רישיונות יבוא ויצוא. הסתה במסגדים ופרסום "פתוות"(פסקי הלכה)נגד יהודים. פגיעות פיזיות, הוצאות להורג באשמת קומוניזם ועוד." אמנם אותי לא פיטרו מהבנק ,אולם חלק גדול מהעובדים פוטרו ובמקומם קיבלו עובדים מוסלמים. אחת מהם, שמאוד חבבה אותי אמרה לי כשעזבתי את הבנק, "אני מקווה שהבן שלי ושלך לא יפגשו בשדה הקרב".

ב-1948 עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל חלה מדיניות רשמית של רדיפת יהודים. ה"ציונות" הוצאה מחוץ לחוק  כמו הקומוניזם והאנרכיזם ועונשים כבדים נפסקו לכל  מי שהואשם בכך. מדיניות הרדיפות הבהירה לי, שגם הקומוניזם לא יפתור את צרתם של היהודים, כמו בעיראק. כשקמה המדינה ראיתי בכך הגשמה של אידיאל משיחי. ולכן החלטתי שמאחר וכל ניסיונותיי להשתלב בעיראק, עלו בתוהו, וליהודים אין יותר מה לעשות בעיראק, זו רק שאלה של זמן עד שכולם יסולקו או יברחו, החלטתי לעלות לישראל.

עליתי לארץ בשנת 1951, במבצע "עזרא ונחמיה". כאשר נחתנו בישראל, קיבלו אותי לפי מיטב המסורת של מפא"י, וריססו אותנו בDDT (חומר נגד מזיקים) הם עשו זאת לאנשים שהיו רופאים, עורכי דין ואנשים ברמת השכלה מאוד גבוהה. בגלל רמת הציונות הגבוהה שהייתה לי, קיבלתי את כל היחס הזה בהבנה, אך הדבר זכור לי כאירוע קשה.

בתחילה הביאו אותנו למחנה עולים בעתלית, משם העבירו אותנו ל"שער העלייה". בשער העלייה הכרתי בחורה נחמדה, שהמליצה לי שכדאי לי לבחור בנהריה כעיר היעד למגורים, רוב העלייה העיראקית התמקמה בפתח תקווה וברמת גן.

לשמחתי, קיבלתי את עצתה וביקשתי לעבור למעברה בנהריה. המעברה בנהריה קיבלה את פנינו באוהלים ולברי המזל פחונים, בתחילה קיבלנו אוהל ולאחר מכן עברנו לפחון. לפחון היו שני חסרונות, אחד בחורף ואחד בקיץ. בקיץ התבשלנו ובחורף העדפנו לשבת מחוץ לפחון, כי בתוך הפחון גם היה רעש של הגשם וגם כל המים דלפו פנימה, בחוץ היה רק הגשם.

שנת 1953 הצריף במעברה בנהריה

במכתב לדודי שעבר לאנגליה, ושאל אותי על תנאי המחייה ועל גודל הבית, הסברתי לו שהבית שלנו כל כך גדול שהשירותים מרוחקים כ-250 מטר מאזור השינה, ומי שלא תכנן נכון להגיע לשירותים פספס בדרך.

חיינו במעברה במשך שנתיים, עם הקצבת מזון. החיים היו שינוי גדול בעבורנו, ממשפחה עמידה שהיה לה הכול פלוס, הגענו למצב שהיה צריך לבנות את הכול מחדש. בטיסה לארץ, פגשה אמי רופא שעבד אתה בעיראק, הרופא היה על הטיסה מטעם הסוכנות היהודית, והוא היה חבר טוב, הוא נתן לנו חמש לירות להתחיל איתן את החיים, דבר שלא שכחתי אף פעם, ולמעשה התחלנו את חיינו בישראל עם חמש לירות שהלווה לנו חבר טוב.

אני התחלתי לעבוד מהר מאוד, מאחר והיה לי ידע בשפות ויכולתי לתרגם מעברית לערבית, דבר שעשיתי בכנס שעשו ההסתדרות לכל העולים, ותרגמתי את דברי מזכיר ההסתדרות דאז לעולים. מיד התחבבתי עליו והוא קרא לי יום למחרת כדי לעזור לי למצוא עבודה.

המעברה הייתה תקופה לא קלה ומאתגרת בחיים. חשוב לציין שבתקופה זו- הייתי כבן שלושים.

בשנת 1953 קנינו את בתינו בנהריה ומאז המשפחה שלנו גרה שם.

הזווית האישית

הנכד עדי: העבודה שלי מבוססת על יומן שכתב סבי זכרונו לברכה, כדי לכתוב עבודה זו נעזרתי בזיכרונות, תמונות ופרטים שסיפר לי במהלך חייו. הסיפור נכתב בגוף ראשון כפי שסופר לי על ידי סבי. סבא שלי או כמו שאנחנו הנכדים כיננו אותו "באבא", היה האדם עם הלב בכי גדול שאי פעם פגשתי, תמיד אהב ועזר לכולם בלי קשר לדת, צבע או מין. הוא לימד אותי המון דברים בנושאים שונים, ותמיד היה לוקח אותי לפארקים, תמיד היינו עושים שטויות ומשחקים ביחד. היתה לו מגירת ממתקים סודית ממנה חילק לנו הנכדים מדי פעם סוכרייה, או שתיים.