מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה אהל, נולדתי בבית חולים אסף הרופא בבאר יעקב אני הבת הקטנה מתוך שבעה ילדים: ארבע בנות ושלושה בנים. ההורים, שעלו בשנת 1948 מלוב, גרו בטבריה שנתיים, משם עברו למעברת באר יעקב. הם גרו במעברה עד שנת 1952 משם עברו לבית משותף, אל דירה קטנה בת שניים וחצי חדרים.

בית ההורים

כך גרנו כולם ביחד, הבית תמיד היה שמח. אימא שלי עבדה במשק בית ואבא שלי עבד במפעל לייצור תרמילים לפגזים ובנוסף עבד בנגרות. כך הם גידלו אותנו, לא היו מותרות, כגון רכב, אופניים, משחקי חברה, טלפונים וכו'. למדתי בבית ספר דתי במשך שלוש שנים ולאחר מכן למדתי בבית ספר חילוני עד כיתה ח'. כל יום אחרי הלימודים אוכלים מה שיש לרוב, כריכים עם מרגרינה וגבינה. מעולם לא זרקו אוכל אצלנו, "מה שמכינים – אוכלים", לא מתפנקים. ההורים היו כל היום בעבודה עד אחר הצהרים, האחים הגדולים השגיחו על הקטנים. היינו משחקים מחניים, שני דגלים, שבע אבנים, טירו (צ'יק צק) ,סכין קולע, קורקינט. למדתי לרכב על אופניים בגיל 7-8 לבד. נפלתי ועפה לי הציפורן, פחדתי להגיד להורים שלי כי לקחתי את האופניים של השכן בלי רשות.. התקשורת הייתה מצוינת בין החברים.

מנהג הכפרות

ביום כיפור אני זוכרת שהיו עושים כפרות עם עופות ששוחטים, לכל ילד היו קונים אפרוח. היה צריך לשמור עליו שחתול לא יחטוף אותו, עד שיגדל, כדי שיהיה לו תרנגול לכפרות, וכך כל הילדים של השכונה היינו הולכים יחד לשחוט. לאחר השחיטה היינו הולכים ומורטים את הנוצות, כך היה כמה שנים עד שגדלנו.

הייתי במלחמת ששת הימים. אני זוכרת שחפרו בונקר אצל השכנים, תעלה של חולות, וכך עמדו כל הילדים והנשים. האבות היו בצבא בחזית וגם בעורף. גם את מלחמת יום הכיפורים אני זוכרת היטב: הגיעו משאיות של הצבא שבאו לקחת את הגברים למילואים. אני גם זוכרת שזכינו בגביע אירופה בכדורסל והייתה ממש שמחה גדולה בארץ. אני גם זוכרת את מינכן עם 11 הנרצחים. בן דוד שלי היה בין הנרצחים – יוסף רומנו ז"ל, הוא היה מרים משקולות.

בצבא אז היה שחרור מחזור, אז לא עשיתי שירות צבאי. עבדתי בתדיראן במפעל הייצור, לאחר מכן עברתי למשרדים בחולון. רוב השירים ששמענו בבית היו שירים בערבית ברשמקול או עם פטיפון עם תקליטים. היינו שומעים גם חוה אלברשטיין, יהורם גאון ועוד.

משפחתי

הכרתי את בעלי בחנות הנעליים של אבא שלו. פעם כולם היו מגיעים לנווה שאנן כדי לעשות קניות. בעלי הוא ממוצא פרסי, מאיראן, שמו שלמה (חוסרו), הוא עלה מאירן בשנת 1970. הוריו עלו בשנת 1972, הוא גר אצל דודתו עד שהוריו הגיעו ארצה. התחתנו בשנת 1977, נולדו לנו ארבעה ילדים: אמיר, שירלי, רועי ושירין. כולם נשואים עם ילדים, לכל אחד מהם יש שלושה ילדים, כך שיש לנו 12 נכדים, שיהיו בריאים. בימי שישי אחת לשבועיים כולם אצלנו בבית בשמחה גדולה. החגים שאנחנו מדגישים במיוחד הם פסח וראש השנה. גם את יתר החגים אנחנו חוגגים יחד וגם את ימי ההולדת. אירוע שהיה מאוד מרגש עבורי היה כשנולד לנו הבן הגדול אמיר. אירועים נוספים שזכורים לי מאוד הם החתונה של שירלי ולידת הנכדה הבכורה שלנו זהר – כשמה כן היא.

חפץ העובר בין הדורות

לשלמה בעלי יש תכשיט שעובר מדור לדור (מבכור לבכור): אבא שלו קיבל את התכשיט, הוא עבר לשלמה, משלמה לאמיר וללי ים (הבן הבכור של אמיר).

כיום

כיום התחביבים שלי הם אפייה, בישול, תפירה, סריגה, חריזת חרוזים לדוגמא: שרשרות עגילים טבעות ועוד. יצאתי לפנסיה לפני מספר שנים, שלמה יצא לפני מספר חודשים לפנסיה. אנחנו מעבירים את הזמן בכך שאנחנו הולכים לסרטים, מופעים, הולכים לקאנטרי, שם יש חדר כושר שחייה. מדי פעם שומרים על הנכדים, בתקופת הקורונה לא היה יותר מדי מה לעשות חוץ מהליכה ברגל.

המסר שלי לילדים הוא שלא הכל ברור מאליו, צריך להתאמץ ולעשות עבודה קשה!

הזוית האישית

סבתא שושי: אוריקי היקרה, אני שמחה מאוד שלקחתי חלק איתך בתכנית וחלקתי את סיפור חיי איתך ועם התכנית המרגשת הזו, המפגשים שלנו כסבתא ונכדה ויחד עם הכיתה, סבתות וסבים שהכרתי, ריגשו אותי מאוד וחיכיתי למפגשים בקוצר רוח. נהניתי מאוד לספר את הסיפור שלי.

אורי הנכדה המתעדת: הרגשתי שהתכנית קירבה ביני לבין סבתא יותר מתמיד, סיפק אותי מאוד לשמוע את הסיפור של סבתא, למדתי דברים חדשים על המשפחה. אני שמחה מאוד שעשינו יחד את המסע הזה, נהניתי מכל מפגש וסיפור.