מאגר סיפורי מורשת

שמי עומרי רייכנשטיין, אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי מיכאל אילני. במסגרת התכנית ראייני את סבי ושמעתי את סיפור שושלת משפחתי.

סבא מיכאל, מיקי אילני מספר

אני נולדתי בתור אילני, אבל ההורים שלי, אבא שלי לפני שהוא עיברת את השם ל – אילני, שם המשפחה היה בוק, זה היה בעצם בשלב מסויים לפני שאח שלי נולד, אז הוא רצה לעברת את שם המשפחה. השם המקורי "בוק" – זה סוג של עץ, אז אתה יכול לעברת את זה לאילן או לאלון – אז הוא המציא את השם – אילני – עד אז לא היה שם כזה אילני בכלל. אחרי זה כבר היו עוד אנשים שקראו לעצמם אילני, העתיקו.

משפחתי

נולדתי כמו כולם להורים יחידים אני נולדתי בתור הילד השני. היה לי אח גדול שנולד ארבע שנים לפני. נולדתי בחיפה ואבא שלי היה ממשפחה של ניצולי שורדי שואה, כלומר כל המשפחה שלו מתה בשואה. אבא שלי נולד בפולניה ואימא שלי נולדה ברומניה. אימא שלי עברה את תקופת השואה ברומניה, אבל הם חוץ מלסבול מזה שהייתה מלחמה, הם לא ממש ניפגעו קשות, אך כשהיא עלתה לארץ עם ההורים שלה ועם האחים שלה, כל אחד עלה בתקופה שונה. בהתחלה עלה האח הגדול שלה ואחרי זה עלה האח הקטן שלה עם ההורים שלו. אמי, רצתה להצטרף למשפחתה בארץ, היא הלכה בדרך מהאלפים בשלג מרומניה לאזור צרפת, איטליה – שם הם עלו לספינת מעפילים, היא ניסתה להגיע לארץ בספינת מעפילים. הבריטים עצרו אותם ואת כל מי שהיה באונייה והעבירו אותם למחנות המעצר בקפריסין.

אבא שלי גם כן נדד ועבר מפולין עד שהגיע לעיר מרסיי שבצרפת, הוא נדד ברחבי אירופה עד שהגיע למרסיי. גם הוא על על אוניית מעפילים, שוב, כשהוא ניסה להגיע לארץ הבריטים עצרו גם אותו וגם הוא והעולים באונייה שלו הועברו למחנה המעצר בקפריסין. במחנה המעצר בקפריסין היו אלפים, אולי עשרות אלפים של מעפילים שניסו להגיע לארץ ולא נתנו להם להיכנס.

ואבא שלי ידע די טוב עברית הוא ידע גם יידיש אז במחנה המעצר היה לו תפקיד, הוא הקריא שם את החדשות. הקריאו את החדשות לעולים החדשים ברמקול. בין העצורים במחנה הייתה שם אימא שלי, גם היא שמעה את החדשות שהוא היה מקריא שם. לימים הם הכירו ובעצם נפגשו במחנה המעצר בקפריסין. 1948 – 1949, זה היה הקטע שהם הגיעו למחנות המעצר בקפריסין ובאופן יחסי הם נישארו שם. הרבה זמן אחרי, בערך חצי שנה, אולי יותר, הם נפגשו שוב בחיפה והכירו והתחתנו בחיפה.

את אבא שלי גייסו למשטרה, מכיוון שכפי שאמרתי קודם, הוא ידע הרבה שפות, הוא ידע קרוא וכתוב כולל בעברית, דבר שהיה די נדיר אז. אימא שלי עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות בשביל להתפרנס קצת, אבל בעיקר הייתה עקרת בית.

גדלנו בחיפה באזור רחוב שנקרא מדרגות שוקרי ליד שכונה שלימים נודעה כשכונה בעייתית, היו שם מהומות. אחרי זמן מה, עברנו לשכונה אחרת בחיפה, שכונת עין הים, ליד חוף שקמונה, ממש ליד הים, כשישים מטרים מהים. גדלנו בשכונת עין הים, אחי שלמה.

זיכרונות ילדותי מבית סבא וסבתא בתל מונד

חשוב לציין שההורים של אימא שלי, הסבא והסבתא שלי גרו בתל מונד. זה היה נורא כיף, עד גיל שש הם גרו בתל מונד, אז הייתי נוסע אליהם כמעט כל פסח ובחופש הגדול. בתל מונד, כל האזור הזה, שאתם גרים בו עכשיו, היה פרדסים ופרדסים ועוד קצת פרדסים. כמות הבתים הייתה הרבה יותר קטנה ממה שהיום. לסבא שלי היה סוס ועגלה והיינו הולכים יחד לסדר את ההשקייה בפרדסים. אני הייתי בעיקר על תקן של מטייל, אבל ראיתי איך הוא עובד בפרדס. בחצר היו לו סוסים ואורווה לסוסים. היו שם הרבה עצי פרי, גם גויאבות, שסק מדהים ועוד.

אחי ואני גדלנו בחיפה, כשאחי הגיע לתיכון, הואסיים את הבית ספר היסודי והלך לבית ספר מאוד יוקרתי בחיפה שנקרא בית ספר הריאלי בחיפה, זה היה די אתגר, אז גם אני כשהגעתי לתיכון, חיקיתי אותו, כמו שחיקיתי אותו בהרבה דברים, בין היתר בשחייה, בלשחק שח-מט, לשחק כדורגל, גם את זה ניסיתי, אבל הוא היה הרבה יותר טוב ממני.

גדלנו בחיפה כשהייתי בין 14 אחי היה בן 18 והוא התגייס לצבא. הוא התגייס לצבא, בערך שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים שינתה את הפרצוף של המדינה בצורה מאוד מאוד גדולה. לפני זה, בתחילת המלחמה היה מצב, תחושה של מצור שעוד מעט הערבים הולכים לחסל את המדינה והמדינה כן תעמוד? לא תעמוד? אני בתור ילד לא כל כך הרגשתי את הפחד הזה, אבל ראיתי את התכונה שמתכוננים ומתארגנים והבנתי שהיו אנשים מבוגרים שפחדו שהמדינה תושמד. ביום שהתחילה המלחמה, מלחמת ששת הימים, זה בערך בחמישה לשמונה בבוקר, הייתי בדרך לבית ספר, הייתה אזעקה. כרגיל, לא הגעתי בדיוק בזמן לבית ספר, כל הילדים עמדו במסדר בוקר אני בדיוק נכנסתי, אז אני הייתי הראשון שנכנס למקלט כל הילדים נכנסו אחרי זה מהמסדר בוקר בסך הכל לא היה נורא כי היה איזה חשש להתקפה אווירית של המצרים או משהו, אבל לא הייתה התקפה בפועל, הייתה רק אזעקה להיכנס למיקלט. מלחמת ששת הימים, זה היה בעיקר מבחינתי, לשמוע את החדשות. כשזה התחיל, אני זוכר את זה כאילו זה היה היום. באותו בוקר  היה לנו מבחן בהנדסה ואז קיבלתי את הציון הכי נמוך שלי שקיבלתי במשך השנים. אני לא יודע למה, אבל זה הצטלב, זה היה ביום שני ביום שלישי בערב הודיעו שצה"ל הצליחו לשחרר את ירושלים. בדיוק, עברתי ליד הרב של השכונה והוא נורא התרגש, לא בדיוק הבנתי למה, זה כל כך מרגש אותו, אבל הבנתי שאם הוא מתרגש, כנראה שזה משהו רציני. הייתי בכיתה ו' וביום שבת הסתיימה המלחמה, כלומר התחילה ביום שני ונגמרה ביום שבת.

מלחמה זו הסתיימה בניצחון גדול, כיוון שביום הראשון חיל האוויר השמיד את כל חילות האוויר של יתר המדינות. הייתה תוכנית מאורגנת מאוד, היו לפני זה שבועיים של כוננות, של מתח ומה יהיה או לא יהיה? גייסו את המילואים והמשק היה די מושבת וזהו. במדינה הייתה אווירה של האופוריה, של האשליה שזהו המדינה כבר מסודרת חטאנו בחטא היוהרה, זאת אומרת היינו שוויצרים שאנחנו הכי טובים בעולם אנחנו אין עלינו!

מלחמת יום הכיפורים נפילת אחי בקרבות

אז אחרי שש שנים, הגיעה מלחמת יום כיפור, במלחמת יום כיפור אני הייתי בטירונות, אח שלי כבר סיים את הצבא הסדיר שלו וגייסו אותו למילואים. הוא היה מודאג. המילחמה נפתחה בשעה 14:00 בצהריים, הוא היה מודאג, למה לא מגייסים אותו? כבר הגיעה  השעה 11:00 – 12:00 בלילה, ובדיוק היה אז משחק גמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל – ואז גייסו אותו – הוא ויתר על המשחק והוא רץ מהר למילואים.

המלחמה נמשכה 23 ימים, היה הבדל ממלחמת ששת הימים שאני פחות הרגשתי. היו שמועות על כל מיני חברים שנהרגו וקרובים שנהרגו בעיקר גילאי 19. אני הייתי אז בן 18 בטירונות, אז גם כן לא ממש השתתפתי במלחמה, אבל הייתי בכוחות שעזרו, נתנו לנו בתור טירונים לשמור על בסיס שדה תעופה ולעזור לאנשי הצנחנים לפני שהם ירדו לקרב.

אח שלי היה בסיני ונלחם שם במצרים במשך 19 יום, הוא הצליח לשמור על כל האנשים שתחת פיקודו. הוא היה מפקד מחלקה, כל המחלקה שלו נשארה שלמה והוא ניפגע ביום ה-19 של המלחמה. הוא נהרג כתוצאה מפגז שנפל כעשרה מטר מהזחל"ם שהוא היה עליו.

"במלחמת יום-הכיפורים השתתף שלמה בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), נפגע ונהרג בהפגזה של המצרים, שעה שניצב חשוף בזחל"ם שלו וטיווח את אש המרגמות. הוא נפל ליד גבעת "חמוטל" בגזרה המרכזית של תעלת סואץ והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים ואח".

 מתוך אתר "יזכור" סגן שלמה אילני ז"ל 

המלחמה הסתיימה ב- 23 לחודש וכפי שאמרתי הגעתי הביתה והתמודדתי עם הבעיה שנשארתי ילד יחיד להורים יחידים, היה צריך לראות איך מתגברים על התקופה הזאת. בתקופה הזאתי, הרגשתי כאלו שאין עוד בשביל מה לחיות. ראיתי מאבא שלי שהוא ניצול שואה שהוא מנסה לחיות את החיים שלו כרגיל, אבל ההורים שלי, כבר לא היו אותם אנשים שמחים. הם לא הלכו יותר להצגות ולהופעות שהם היו הולכים וסרטים. הם רק ישבו בבית וראו טלוויזיה בצניעות, בלי שמחה.

החברים של אח שלי מבית ספר, תמיד שמרו איתם על קשר וההורים שלי היו מקבלים אותם במאור פנים וזה יפה מאוד הם שמחו לקראתם וזה היה יפה מאוד. אחרי שהתגייסתי וסיימתי את הטירונות, אמרו בצבא שכל אחד חוזר ליחידה שלו – אני הייתי מיועד להגיע למחשבים, אז הגעתי למקום שנקרא מחשבים של חיל הים ממר"ם – זה נקרא מרכז האוויר של הצבא. שם ציוותו אותי ליחידת המחשבים של חיל הים ובשלב מסויים הייתה לי אפשרות לעבור לשרת בחיפה. יחידת המחשבים הייתה חלק מיחידה בחיפה, אמרתי זו הזדמנות, שאני אהיה יותר ליד ההורים שלי, שלא יהיו לבד, עברתי לחיפה, למרות שזה היה פחות נחשב מאשר להיות ביחידת המחשבים בממר"ם שהייתה אז ברמת גן, עברתי לחיפה למשך כחצי שנה. נהניתני מצד אחד הייתי במחשב מצד שני הייתי בבית שלי. אחרי חצי שנה קרתה תקלה ביחידת המחשב בחיפה, פרצה שם שריפה. באתי בבוקר ראיתי את מכבי האש ואמרתי מעניין מה נשרף פה? אחרי זה הבנתי שנשריפה יחידת המחשב. כך הועברה כל היחידה שהייתה בחיפה חזרה לממר"ם. החליטו שהופכים את זה ליחידה אחת, שלא תהיה יחידה אחת של חיל הים בממר"ם ואחת בחיפה – מרכזים את כולם ביחד.

 הפגישה עם סבתא שרה

עברתי לממר"ם ושם פגשתי את שרה, שהיא היום סבתא שלך. ביקרנו בחיל הים ואחרי כשנתיים שהיינו חברים התחתנו והיה לנו תקופה מסויימת שגרנו בפתח תקווה. בפתח תקווה נולד לנו שלומי שהוא הילד הבכור, שהוא דוד שלך. בפתח תקווה נולדה לנו גם הבת השנייה שזאת דנה, שהיא אימא שלך. החלטנו שמפתח תקווה אנחנו עוברים לגור ברמת אילן, כי רמת אילן זו שכונה ליד אוניברסיטת בר אילן בגבעת שמואל. היו לנו שם חברים מהצבא. ברמת אילן נולדה רוני, דודה שלך. בתקופה הזאת אנחנו גם השתחררנו מהצבא, סבתא שרה ואני וכל אחד הלך לעבוד במחשבים בתחום אחר. אני הקמתי חברת תוכנה שמתעסקת בתחום הפיננסי, שקיימת עד היום כבר כ – 40 שנה וכמעט תמיד זו הייתה חברה עצמאית. כשהייתי ביחידת המחשב של חיל הים ובעצם בתור סגן, אני הייתי כפוף ישר למפקד חיל הים וסגנו, כלומר אני הייתי יועץ שלהם ולא כמו סרן שכפוף לסרן, שכפוף לרב סרן. הייתי ישר כפוף לתת אלוף והייתי עוזר לו בקבלת ההחלטות. זה היה תפקיד מאוד מרתק ומעניין.

בתקופה הזו אחרי שנולדו לנו ארבעה ילדים עבדנו די קשה. נהננו, עשינו איתם טיולים, עשינו איתם משחקים, עשינו איתם שירים, עשינו איתם עבודת שורשים, כל מיני דברים. מאוד נהנינו מהם. בשנת 1995 עברנו לבית עם קרקע בהוד השרון, בית שאתה הכרת. בבית הזה נולדה לנו, לא בדיוק בבית הזה, כמעט באותו יום שעברנו, נולדה ליאור, הדודה שלך ואז נולדו לנו ארבעה ילדים – זה היה בשנת 1995. גידלנו את הילדים בהוד השרון. אימא שלך למדה בחטיבה ובתיכון,

טריאתלון

בשנת 97-98 התחלתי לעשות קצת ספורט. בשנת 99, כבר עשיתי את הטריאתלון הראשון שלי, אתה מכיר היום  זאת קצת מאימא שלך וקצת מסבא שלך וקצת מדודה שלך ואתה שומע די הרבה את הנושא הזה. את כל זה עשיתי במקביל לבית תוכנה שהתפתח ובשנת 2003 שליאור הייתה בת שמונה, היא הצטרפה אלי לטריאתלון, כשהיא הייתה בקבוצת הילדים ואני הייתי בתחרויות שלי בבוגרים. כבר 4 שנים  אני מתחרה בתחרויות וכבר הגעתי לרמה טובה. היא אמרה כששאלתי אותה עם היא רוצה לבוא איתי, היא אמרה שיש לה כישרון בלשחות שאליתי אותה: את באה איתי לתחרות. היא אמרה: בתנאי שדנה תלביש אותי. דנה זו אימא שלך והיא הייתה באותה תקופה נערה בערך בת 18 או משהו כזה, היא הייתה מבלה ביום שישי במסיבות והייתה חוזרת מהמסיבות בחמש בבוקר, היא הלבישה את ליאור לתחרות בשעה חמש בבוקר ואחרי זה הלכה לישון. ליאורי הלכה איתי לתחרות, כתוצאה מזה שהייתי עם ליאורי היא התחילה לאהוב את הטראתלון והיא הלכה איתי כל פעם לתחרויות וזכתה במקומות טובים.

בשלב מסוים הציעו לי ללכת לקורס מדריכים, אני אמרתי ואללה, אני אלך להדריך קצת יותר טוב את הבת שלי ואז הלכתי לקורס מדריכים. היו שם דברים מעניינים והייתי מתקשר מהדרך לליאור ואומר לה תביאי את החברות שלך, נראה איך זה הולך. היא הביאה כמה חברות וכמה חברים בקיצור כשסיימתי את הקורס, אחרי חצי שנה כבר הייתה לי קבוצה שלמה של שמונה ילדים שכל פעם התפלאתי, איך זה עובד? זאת אומרת, העובדה שאתה מעביר להם אימון והם מבסוטים ורוצים עוד. באותו זמן ליאור התאמנה בקבוצה אחרת ברמת השרון והיה צריך להסיע אותה. אז החלטתי שאני מקים קבוצה ליד הבית, כדי שאני לא אצטרך להסיע אותה. מסתבר שמשם זה הלך והתפתח ובמקביל לזה שהמשכתי לעבוד בבית תוכנה והמשכתי להיות בבית עם הילדים, המשכתי לעשות תחרויות טריאתלון והתחלתי לאמן ועד היום אני גם מאמן טריאתלון וגם עוסק בתוכנה ונהנה משני התחומים.

מהילדות עד לגיוס לצבא 

כן, אני זוכר את עצמי מגיל 3 בערך, או משהו כזה, גדלתי בחיפה במקום שנקרא רחוב מדרגות שוקרי היה לנו בית שבעצם נשאר שמה מהערבים שהיו תושבי חיפה. ההורים שלי גרו שם עם איזה חדר אחד ועוד איזה חדר גדול עם אח שלי. הייתה איזה אמבטיה גדולה והיה לנו מרפסת מאוד גדולה ובמרפסת הגדולה עשינו חתונה לאח של אימא, לדוד שלי.

אני זוכר שבאזור הזה את המהומות – אירועי ואדי סאליב. אני נולדתי בשנת 1955, האירוע היה בשנת 1959, הייתי בן ארבע.  הסתכלתי מלמעלה על כל  האנשים שרצים אחרי מוניות ומכוניות ושוברים להם את החלונות והמשטרה עוצרת אותם, ולא עוצרת אותם, בערך מה שקורה היום עם ההפגנות. בתור ילד קטן, זה נראה לי כמו המלחמה של הרומאים נגד המכבים, כי הם הלכו עם מגנים, השוטרים וכל מיני כאלה – זה בעיניים של ילד בן ארבע.

מהבית הקודם, שם הלכתי לגן ילדים, היה שם גן לא רחוק מהבית, אהבתי ללכת לגן. היה לי מדהים, גדלתי שם עם אח שלי. אח שלי היה יותר גדול. אני זוכר שהיה לנו רדיו כזה ענק, שהיינו שומעים בו תוכניות. זה היה הבילוי שלנו. בערך לקראת גיל שש אנחנו נפרדנו ממדרגות שוקרי ועברנו לגור בשכונת עין הים בחיפה וזו הייתה שכונת עולים, היו שם כל מיני אנשים שהגיעו מכל מני מדינות בעליות לארץ. היו רומנים, עיראקים, הונגרים – היה לנו מאוד נחמדשם. זו הייתה דירה של שניים וחצי חדרים ואול ומטבח. חדר אחד לי ולאח שלי, חדר אחד שהוא היה בעצם הסלון, אבל בערב ההורים שלי היו הופכים אותו לחדר שינה, היו פותחים את הספה – זו הייתה המיטה הזוגית ובבוקר הם היו סוגרים את הספה.

אבא שלי עבד במשטרה. הגענו בסביבות חג פורים לבית החדש בעין הים והלכתי לגן שהיה במרחק של קילומטר מהבית, אולי יותר בדרך היינו עולים 104 מדרגות. בית הספר שלי היה קרוב לגן, אז תשע שנים הלכתי כך הלוך חזור בדרך זו. זה היה על הר הכרמל, צמוד לים והיו לי שם הרבה חברים. מהמורים שלי, אני זוכר את כל המורות שלי, הייתה לנו מורה קשוחה שאם לא היו מקשיבים אז היה כאס. אני לא ידעתי מה זה כאסח, כי הייתי די חנון. אהבתי ללכת לבית ספר, היה לי קל בלימודים. ביסודי, אחרי הלימודים היינו יוצאים החוצה ומשחקים בכל מיני משחקים היינו מאוד קרובים לים.

מצעד יום העצמאות ה – 15 בחיפה

"ביום העצמאות ה-15 בשנת תשכ"ג (1963), נערך המצעד בחיפה, ובמטס האווירי נכללו לראשונה מטוסי "מיראז' 3" מתוצרת צרפת. המצעד נערך זמן קצר לאחר פטירתו של נשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי וחסרונו הודגש במצעד, כאשר כורסא עטופה בשחורים הוצבה על הבמה והדגל הורד לחצי התורן". (ויקיפדיה)

נהגתי לשחק עם גדולים ממני, כי אח שלי תמיד היה לוקח אותי לשחק איתו ועם החברים שלו. היינו משחקים שח. אירועים שהיו אז חוץ מהלימודים ומהאירועים השגרתיים, היה אז מצעד – אין היום כבר מצעדים ביום העצמאות. המצעד ה-15 למדינה היה בחיפה והם עשו אימונים במרחק 15 מטר מהבית שלי, אז הייתי מציץ דרך החלון ומסתכל. היו שני מצעדים בשנת ה-15 ובשנת ה-18 בשנת ה-15 נפטר הנשיא יצחק בן צבי, איזה שבועיים לפני המצעד. הקטע הכי מפורסם במצעדים היה תזמורת צה"ל, אז ביטלו את זה כי היה אבל והחיילים הלכו עם תג שחור על החולצות שלהם. אחרי זה היה מצעד מאוד יפה וראינו את זה מהבית. אנשים הגיעו מרחוק וישנו ברחוב והגיעו מתל אביב, מירשלים ומכל הארץ. אני נשארתי בבית זה היה המצעד הראשון והמצעד השני, גם היה אחלה.

 מלחמת ששת הימים

אני זוכר בתור ילד זה שבכיתה ו התחילה מלחמת ששת הימים וזו הייתה תקופה מאוד לחוצה ופתאום היה מצור היה מלחמת ששת הימים שלפני זה היה מלחמת העצמאות ואז שמעו שהמצרים הכניסו כוחות לסיני ואז הייתה מתיחות, לפני זה היו כל מיני אירועים בטחוניים עם סוריה, התחילה פעילות חבלנית מסוריה וצה"ל עשה שם כל מיני פעולות. לפני פסח היו שם קרבות מעל הכנרת, חיל האוויר הפיל שישה מטוסים של סוריה. היה לי טיול שנתי שעברנו בו מקריית שמונה למקום אחר ועברנו במקום ששעתיים אחר כך התפוץ בו מוקש שהיה יכול להיות מאוד מסוכן. בערך שבועיים לפני יום העמצאות, נעשתה כוננות בארץ ונעשה מתח ואנשים הרגישו שיש סכנה למדינה ולתושביה והקטע זה שרוב האנשים שהיו שם היו ניצולי שואה, ביניהם ההורים שלי.

הם שרדו את השואה, אימא שלי גם היא שרדה את השואה, כך שמכל בני המשפחה נשארו מעטים. אבא שלי נשאר היחיד ממשפחתו, כך שהיה המון מתח ופחד ואיום. היה אז נאום של ראש הממשלה, שאז היה לוי אשכול והתבלבלו לו הדפים וזה והוא התחיל לגמגם ואנשים פירשו את זה כחוסר ביטחון. אני כילד לא הרגשתי שהיה מתח, היום מתוך ראייה אחורה, והבנה של שנים אחר כך הבנתי שאנשים היו בלחץ היסטרי.

ואז יום אחד בשעה שמונה הייתה אזעקה, כל הילדים היו במסדר בוקר, אבל אני הגעתי קצת באיחור, אז ראיתי את כולם במסדר בוקר והייתה אזעקה. נכנסתי ראשון למקלט היו מלא פיצוצים ודברים כאלה בירדן ובסיני ואני הייתי מרותק לרדיו, היה איזה פרשן רדיו אחד שנתן איזה נאום והוא די הרגיע את המדינה. הודיעו שחיל האוויר עשה תקיפה משולשת על סיני וירדן, זה מה שהיה במלחמת ששת הימים. כולם הרגישו 'אין עלינו ואנחנו הכי טובים בעולם' – בשנת 1969, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, אח שלי התגייס לצבא ואני התחלתי ללכת לבית ספר אתגרי וכבר לא היה לי כל כך קל וכתבתי הרבה שירים. במקביל הייתי נשאר הרבה בבית לבד, הייתי מחכה לאח שלי שיחזור, אח שלי היה בקורס קצינים ולימים אחר ארבע שנים, גם אני הייתי בקורס קצינים. כשאחי היה בצבא אני הייתי בתיכון, הייתה לי אפשרות לעשות במקום בחינת הבגרות בתנ"ך איזו עבודה – וזה מה שעשיתי והלך לי אחלה וקיבלתי מאה – זהו, סיימתי את לימודיי בתיכון.

חלומות ילדות

בילדות היה לי כאב אוזניים מאוד רציניים ונורא שנאתי את זה אז אמרתי לעצמי, אני אהיה רופא אוזניים. ואז קצת לפני הצבא, אמרו לי שצריך הכשרה של שבע שנים כדי להיות רופא שיניים, אמרתי – לי אין סבלנות לשבע שנים – החלפתי את החלום שלי בלהיות איש מחשבים. כשהתגייסתי לצבא בגיל 18 וכבר לא הייתי ילד ואחי נהרג  הכל השתנה.

זיכרונותי ממכבי חיפה – הפועל חיפה

מכבי חיפה, הלכתי לראות משחקי כדורגל כל שבוע, אז הלכתי לכל המשחקים זה מרחק רב של הרבה קילומטרים, היינו חוסכים את הכסף של האוטובוס. אבא שלי היה שוטר אז, היה נהוג שהשוטר מביא את הילדים שלו. אח שלי היה אוהד מכבי חיפה, אני אהדתי הפועל חיפה, שיהיה מענייין, היו שחקנים מאוד טובים. באיזו שנה, שהיה גמר גביע בין הפועל חיפה למכבי חיפה והפועל חיפה ניצחה – אני שמחתי, לימים שלבתי את הדעה שלי לשתי הקבוצות, כדי ליצג גם את אחי. זהו, זה היה האיצטדיון המקורי של מכבי חיפה והפועל חיפה ולימים לקחתי לשם גם את הבן הגדול שלי, עד שהם עברו ל'סמי עופר'.

הלכתי המון לים, הייתי לא רע בשחיייה, כשהייתי בן 14 עברתי קורס מציל חובב ונהייתי מציל חובב בכיר בחיפה. הייתה גם בריכה, בריכת עין גלים בריכה של 50 מטר ונקבעו בה כל השיאים של ישראל, אחרי כמה שנים גילו שהבריכה לא הייתה 50 מטר אלה 50 מטר פחות 13 סמטימטר ופסלו את כל השיאים שהיו לישראל, אבל זה בסדר כי הייתי הולך לשם  הרבה פעמים לצפות במשחקי כדור מים וגם בהמשך  לאכול את הפלאפל המסורתי בחיפה.

אחרית דבר

במשך הזמן כל הילדים שלנו התחתנו, ילדו ילדים יש לנו משפחה מאוד מבורכת עם הרבה נכדים שאתה מכיר את כולם, אולי את דניאלה אתה לא מכיר עדיין לא מכיר בתמונות אז יש את דניאלה ואנחנו מאוד שמחים לראות אתכם מתפתחים ושומרים על חברות טובה בין הילדים והנכדים ורואים הצלחה בידינו. אנחנו רואים בעובדה שאנחנו חיים היום טוב ושהילדים שלנו גם כן מסודרים, כל אחד עם הבעיות שלו, אבל גם כל אחד עם הפתרונות שלו וכל אחד עם הילדים שלו. אנחנו רואים סוג של הצלחה.

אני באופן אישי רואה בזה איזה סוג של הצלחה במשפחה של שורדי שואה, שהצליחה לצמוח ולבנות בית והמשכיות, פה בישראל. משפחה  שניסו להשמיד אותה, לעובדה שאנחנו משפחה מבורכת עם ילדים ונכדים וגם באיזה שהוא מקום עם תחושת שליחות, אחרי שאחי נהרג… בכל זאת להמשיך את החיים בצורה טובה וליהנות מהדברים הטובים, אבל ברור לי שכל החיים הם מאבק גם המאבק של ההורים שלי וגם המאבק של אח שלי. אני מקווה שיהיו עכשיו תקופות יותר טובות, למרות שמדינת ישראל כל הזמן נמצאת בכוננות – בין המלחמה הזאת למלחמה הבאה… ומה יהיה צריך להנות להיות דרוך ולעשות מה שצריך ולחיות עם תקווה!!!

קישור לסרט בו סבא מיכאל מספר את סיפורו – סיפור חיי סבא מיכאל מקבילים לסיפור חיי העם היהודי

הזוית האישית

עומרי: הייתה אחלה תוכנית, דורשת מאמץ אבל שווה אותו.

סבא מיכאל: תעשה מה שאתה אוהב ותאהב מה שאתה עושה!