מאגר סיפורי מורשת

אני אריאל, נכדו של מאיר בן שושן, ואני כאן כדי לספר את סיפור החיים שלו.

שמו של סבי הוא מאיר בן שושן, הוא נולד בשנת 1944 להורים פליסי ואברהם. סבא שלי נולד בעיר אוראן שבאלג'יריה ועלה לארץ ישראל כשהיה בן ארבע.

הוריו מאוד אהבו את הבריאה. אמו שמה פליסי ואביו שמו אברהם, כאמור, והם מאוד אהבו את המדינה. החלום שלהם היה לעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש. הערבים אז היו עוינים לכל היהודים ולא נתנו ליהודים לחיות בשלווה. סבי מסביר שמכיוון שהיה קטן הוא לא זוכר, אך כשגדל הוריו סיפרו לו שמי שהיה עולה לארץ ישראל – הערבים היו מתנכלים לו עד כדי רצח, אבל ההורים שלו והמשפחה שלהם החליטו שהם עולים בכל מחיר. הם חילקו את רכושם לערבים כדי שיעזבו אותם ולא ימנעו מהם לעלות ארצה. כשהם עלו לארץ אביו קיבל תפקיד בכיר בממשלה. הם היו שישה אחים: אדמונד אחיו הבכור, מאיר (סבי), קלוד (ובשמו העברי – יהודה), פורטונה, חיים ועליזה. הוא מספר כי הם היו מאוד מחוברים אחד לשני ואהבו אחד את השני הכי שרק אפשר, אך לא היה קל לחיות בתוך משפחה גדולה של שמונה נפשות.

משפחתו של סבא בדרך מאלג'יריה לארץ ישראל

סבי סיפר לי שהוא למד בבית ספר ששמו "כשר", זה היה בית ספר ממלכתי דתי. הם היו הרבה חברים בצופים כשהיה קטן, אבל החברות הכי משמעותית שהייתה לו הייתה בצבא, במסגרת השירות היו שלושה חברים הכי הכי טובים אחד של השני: אחד היה קצין בכיר במשורה והשני עבד איתו במפעל ביטחוני. הם עבדו כולם בעבודות ביטחוניות.

בבית ספרו הוא למד כל מיני ענפי ספורט ומקצועות ליבה כמו חשבון, עברית, מדעים, ספורט והתנדב בצופים. האדם שהוא הכי התחבר אליו היה המנהל שהיה לו, אדון גז, כי הוא היה קשוח ובבית הספר שלו ככה התנהלו והתקדמו בחיים. הוא מספר כי החוויה שהוא הכי זוכר הייתה שלא כולם רצו ללכת בדרך הישר, בדרך של בית הספר, בגלל שפעם הם היו לומדים רק שלוש שנים בתיכון ולא הייתה חטיבת ביניים, ומי שלא הצליח היה עובד בעבודות בלי ידע מקדים כמו מוכר, ומחסנאי.

סבי מספר כי בשירותו הצבאי לחם כחייל בחיל התותחנים ומפעיל טנק. במסגרת שירותו הצבאי סבי לחם בארבע מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה ומלחמת שלום הגליל. גם אחרי סיום שירותו הצבאי, סבא שירת במילואים והמשיך להתנדב למילואים גם לאחר הגיל המחייב ועל כך קיבל אות הוקרה. כפי שסיפר לי סבי, חווייתו מתקופה הצבא הייתה מטלטלת ומרגשת. היו בה צדדים אופטימיים וגם צדדים פחות אופטימיים. חווייתו הצבאית הייתה מלווה ברגש, בעצב, בשמחה, בכעס, בשפל, באהבה, בריגושים ועוד. לאחר הצבא סבי עסק בתפירה ורקימה של בדים על איגרות, זו הייתה אחת מן העבודות שהכי אהב. לאחר מכן הוא עבד בתור שומר בבתי ספר ובגנים, תפקיד אשר מילא אותו מאוד. הוא שמח לעמוד בבקרים בשער ולאחל לילדים יום טוב, הוא הרגיש אהוב בקרב הילדים, דבר שהפך את העבודה הזו להרבה יותר משמעותית.

כיצד הכיר סבא את סבתא

ביקשתי מסבא לספר לי איך הוא הכיר את סבתי והוא אמר שהוא וסבתי ז"ל היו בני דודים. כלומר, הם תמיד הכירו והייתה להם ילדות משותפת, אימא שלה ואימא שלו היו אחיות. כשהאימהות שלהם היו הולכות לקניות בשוק מחנה יהודה, הוא היה נשאר לשמור על סבתא שלי, שלא תעשה שטויות. הם גדלו ביחד וסבתא נהייתה יפה מאוד מאוד, וסבא שלי היה אדם מצליח, הוא הכיר הרבה בנות אבל הייתה אחת שאהב במיוחד והיא זו ששבתה את ליבו – קראו לה מיה סימה קדוש ז"ל, הסבתא שלי, בת הדודה שלו. יום אחד כשישבו שתי המשפחות סביב השולחן לארוחה משותפת, אבא של מיה, סבא רבא שלי, שאל אותה את מי היא רוצה בתור בעלה והיא ענתה שהיא רוצה את סבא שלי, כי היא אוהבת אותו הכי בעולם והוא גם אמר שיש ביניהם אהבה בלתי מוסברת, וכל השאר היסטוריה. ביקשתי ממנו לספר לי על אירוע אחד שהוא זוכר שחגג איתה ביחד וזו התשובה שענה לי: "בעבר, כשהייתה סבתא בין החיים, היינו חוגגים אצלנו את כל החגים עם כל הילדים ביחד (אפילו אני זוכר כמה הבית היה מלא חיים), היינו עושים מהארוחות כמו מן חגיגה גדולה, כל חג כמו חתונה: היה שפע, שירים, אווירה טובה ואחדות." 

בנוסף, סבי נשאל על עיסוקיו, ואמר כי הוא נמצא כרגע אחרי פנסיה, אבל בעבר הוא עסק בהמון דברים כמו: תפירה, שומר בבתי ספר וגנים, חייטות ועוד. הדבר שהוא הכי אוהב לעשות הוא לעזור לילדיו ונכדיו, הוא אוהב לשחק שש-בש עם המשפחה שלו, אוהב לפנק את כולם ולעשות להם טוב על הלב. החלומות שלו הם קודם כל ולפני הכל להיות בריא ומאושר, אבל תמיד רצה ועדיין רוצה שאשתו, סבתי, תחזור, כמו שכולנו רוצים. הוא רוצה להמשיך לחיות ולראות את הנכדים שלו מצליחים ועושים מה שטוב להם. יחד עם זאת, ביקשתי ממנו לדבר קצת עלינו, הנכדים. הוא אמר כי יש לו עשרה נכדים: תומר, עמית, וגיל מילדו הבכור- אבי (אברהם) בן שושן, אופק, אורי, וליאו – מילדו האמצעי – אילן בן שושן, לינוי, אריאל (שזה אני בעצם), ליאן ואלין – מילדתו הילה. מאיתנו הילדים והנכדים שלו הוא קיבל את הכינוי "סבא מייקי" משום שכך קראו לו באלג'יר, מייק, ואנחנו רצינו שיישאר לו זיכרון קטן מאלג'יר לכן אנחנו עדיין קוראים לו סבא מייקי.

לקראת הסוף, שאלתי אותו על הזמן העכשווי, איך בעצם עברה עליו תקופת הקורונה ותשובתו הייתה כי בקורונה היה לו קצת קשה להיות מרוחק מכולם, אבל בסופו של דבר הוא הבין שזה נובע מדאגה וזה למטרה טובה, ולבסוף גם הוא נדבק בקורונה אבל תמיד נשאר אופטימי וחיובי.

רציתי להפיק מהתיעוד של הסיפור המשפחתי של סבא לא רק את סיפור החיים שלו, אלא גם טיפ לחיים שאוכל לקחת איתי הלאה ולהעביר לדורות הבאים והוא נתן לי משפט שהוביל אותו במשך כל חייו והיה כל כך משמעותי עבורו. המשפט היה: "עשה טוב ותקבל טוב בחזרה".

הזוית האישית

אריאל הנכד המתעד: החוויה הזו הייתה מרתקת ומעצימה, גיליתי על סבא שלי הרבה דברים שלא ידעתי עליו ועל עברו.

סבא מאיר: אני זוכה לעבור את החוויה של תכנית הקשר הרב דורי בפעם השנייה עם הנכד שלי וכל פעם זה שונה, נהניתי מאוד לספר את סיפורי לנכדי המתוק אריאל ואני מקווה שהוא יקח את הסיפור שלי איתו לעוד הרבה שנים ושיספר לדור הבא מי היה סבא שלו.