מאגר סיפורי מורשת

סבתא וסבא רבא שלי עלו לארץ ישראל בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל. הם הכירו והתחתנו בארץ ישראל.  

ילדות סבתא וסבא רבא בתימן 

סבתא סעדה לוי דהבני נולדה בעיירה מילחן שליד עדן בתימן. אביה היה איש מסחר בקפה ואיש חשוב בעיירה. הם היו עשירים ובביתם היה ארגזי כלים תכשיטים מזהב וכסף. כשסעדה הייתה בת שבע אביה נפטר. אימה רומיה גידלה את שלושת הילדים לבדה. שני ילדים נפטרו ממחלות והאם נכנסה לדיכאון ולא הייתה מסוגלת לגדל את הבת סעדה, שמאז נחשבה ליתומה וגודלה ע"י שכנים ואנשים טובים.

 

בגיל תשע השיאו את סעדה עם גבר המבוגר ממנה בארבעים שנה. בתימן חששו שהשלטון המוסלמי יאסלם את היתומים ולכן השיאו את היתומים הצעירים. המשפחה ירדה מנכסיה תוך כשנה ולא נישאר מאומה מהעושר הגדול. לסבתא רבה נשארו רק התכשיטים שאימא שמרה בשבילה.

 

סבתא רבה עלתה לארץ ישראל בשנת 1949 בעלייה שנקראה "מרבד הקסמים" וגם "על כנפי נשרים".

בגיל שש עשרה נולד לסבתא רבא ילד. כשהתינוק היה בן חודשיים הם התחילו את המסע לרגל לארץ ישראל. הדרך עברה במדבר והייתה ארוכה, סבתא רבה טמנה את התינוק בן החודשיים בסלסלת נצרים על הכתף וכך הייתה הולכת. גם שהתעייפה לא היה מי שעזר לה. בעלה נשא עליו את הסלים של המזון והבגדים, שמיכות ועוד'. מספר קילומטרים לפני מחנה המנוחה, ראה את סבתא רבה איש טוב והציע לעזור לה לשאת את הסלסלה עם התינוק. סבתא רבה העייפה סירבה וסירבה שוב ושוב עד שנכנעה ומסרה לו את התינוק. הגיעו ליד המחנה וסבתא רבה ניגשה לקחת את הסלסלה עם התינוק ולהניק אותו. התינוק נראה כישן והיה שקט מוזר, לפתע סבתא צעקה ובכתה, תלשה את שערותיה ויללה בקינה. התינוק היה מת. הוא נמחץ תחת זרועו של האיש שנשא אותו. סבתא התאבלה שנים רבות על התינוק.

 

הגיע זמן העלייה למטוס והמארגנים פנו לכולם ואמרו שאסור להעלות תכשיטים וכסף למטוס בגלל המשקל הרב. הרצון לעלות לארץ המובטחת ארץ ישראל גבר על כל מחשבה אחרת והם קברו את אוצרותיהם באדמה, גם מזל, סבתה רבה שלי, קברה באדמה את התכשיטים שקיבלה מאימא .לא נודע מה היה בגורל אוצרות אלו. בישראל סבתא רבה ובעלה הועברו למחנה עולים "שער עליה" וסבלו שם מקור, גשם וחום, מיתושים ומחסור במזון שניתן להם בהקצבה. סבתא רבה הרתה ונולדה לה בת יפיפייה שחיה ב"ה עד היום. לאחר חצי שנה נפטר בעלה ממחלת המלריה. סבתא רבה נשארה לבד בארץ עם תינוקת וקבלה דירת חדר בקריית ים – ישוב שקלט בכל כמה שנים עלייה אחרת. 

סבא רבה שלי שולם היה שכן של סבתא שהייתה אישה צעירה יפה ואחראית. הוא התאהב בה ולקח לו חודשים רבים לשכנע אותה להינשא לו. בזמנו לא היו ניגשים אחד לשני באופן ישיר. לא היה "דייטים" כי זו הייתה פגיעה בכבוד וחוסר צניעות. היה צריך לגשת להורים ולבקש את רשותם לשידוך. ההורים היו בודקים אם התכונות ומה שיש לו יכול לגרום לביתם הצלחה ואושר בחיים ורק אם היה מתאים היו מסכימים שיפגשו.

בגלל שהיא הייתה יתומה לא היו לסבתא רבא ממי לקבל רשות להתחתן. היו לה דודים רחוקים שאליהם פנה סבא רבה לבקש שיעזרו. מכיוון שסירבה, הגיעה משלחת של דודים וחברים לשכנע אותה. רק לאחר שסבא רבה נשבע שיהיה אב טוב לבת הקטנה הסכימה סבתא רבה להינשא לו.

לאחר נישואיהם נולדו להם עוד ארבע בנות ובן אחד. הם הצליחו בחינוך ילדיהם והיו הורים מסורים.

סבתא שלי היא הבת הרביעית שלהם, ושמה יונה. היא גדלה והתחנכה בקרית ים בביה"ס היסודי "סיני" ובביה"ס התיכון ת"דל. בגיל 17 הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, סבא ניסים. הם נישאו בתאריך 14.12.77 כשסבתא בגיל שמונה עשרה, ולאחר כשנתיים נולדה אימא שלי ששמה עינב והיא הבכורה של סבא וסבתא.

לסבא וסבתא נולדו דודיי איתן ואביתר. שמי מוריה ויש לי אחות בשם שיר-אל. סבתה יונה וסבא ניסים גרים ברמת גן ועד גיל עשר התגוררתי מעל ביתם ברמת גן. מכיוון שהבית היה קטן עברנו לעיר חולון וקיבלתי חדר משלי.

 

 

תשע"ו, 2016