מאגר סיפורי מורשת

נעמי נולדה בכפר ויתקין בשנת 1947 בת לצביה וחיים בן צבי. שמעוברת מהשם הרוסי גירשזון: גירש= צבי, זון= בן.

דוד נולד בבגדד, עיראק בשנת 1945 בן לנג'יה וניסים חבושה. עלה ארצה בשנת 1951 וגר ברמת גן. נעמי הייתה חיילת- גננת באשקלון, דוד היה מורה לחשמל באשקלון. הם נפגשו באוטובוס אגד. לאחר נישואיהם בשנת 1968 עברו לגור בחופית.

דוד

עליתי בטיסה ארצה עם משפחתי, במסגרת העלייה של יהדות עיראק בשנת 1951. בעלייה המונית זו הגיעו 120,000 איש לישראל. הגענו למעברת תלפיות בירושלים וכעבור מספר חודשים קנינו בית ברמת גן. התחלתי ללמוד בכיתה א' מבלי לדעת עברית. למזלי, היו עוד מספר ילדים בכיתה שדברו עיראקית כך שיכולתי לתקשר. באחד החגים, היינו צריכים לבוא לבושים בבגדים חגיגיים. הורי שלחו אותי עם חליפה מחויטת שלושה חלקים. ברור שזה לא התאים למכנסיים הקצרים והחולצה שלבשו שאר הילדים בכיתה.

בילדותי, היו מעט מאוד מכוניות פרטיות. יום אחד, אבא של שלמה לקח כמה ילדים במכונית הפרטית לחוף הים בתל אביב. כל ילד ממנו קיבל חצי עוגה. בדרך חזרה אבא של שלמה הושיב אותו בין רגליו ונתן לו להחזיק את ההגה. אני זוכר את החוויה עד היום. באחד הקיוסקים, היה תלוי כדורגל מעור בתוך רשת. מי שקנה ממתק, השתתף בהגרלה של הכדור. במשך שנים הכדור לא הוגרל, למרות שקנו הרבה ממתקים.

למדתי בתיכון מקצועי "יד אהרון סינגלובסקי" בתל אביב לשם רכבתי על אופניים יום יום כל השנה, בבית הספר היה מגרש חנייה עם מאות זוגות אופניים. אבי היה חייט, בעיראק העסיק מספר עובדים. בארץ הוא פתח חנות לחייטות ברמת גן ועבד הרבה שעות כדי לפרנס משפחה בת 7 נפשות. אחי ואחותי הגדולים התגייסו מיד לצבא. בעיראק לא היה גן ילדים, ילדים קטנים נשארו בבית ולא הסתובבו חופשי בחוץ.

בילדותי, לא היו שקיות ניילון כי הניילון לא הומצא עדיין, כריכים לבית הספר, עטפו בנייר פרגמנט- שקודם שימש לעטיפת גבינה לבנה קשה. כל יום החזרנו את הנייר ושטפנו אותו לשימוש חוזר. את הנייר הצמידו לייבוש לחרסינה שמעל הכיור.

נעמי

נולדתי בבית יולדות הלל יפה בחדרה, אך סבלתי מחוסר משקל וקוצר נשימה ונשלחתי לעפולה לאינקובטור. באותם ימים הורים לא הורשו להישאר עם ילדם החולה בבית החולים וכך סופר לי שביקרו אותי מספר פעמים בודדות. למדתי בבית ספר יסודי בכפר ויתקין ובתיכון אזורי רופין בו לימים למדו שלושת ילדי. סבתי מלכה וסבי אברהם מצד אבי, עלו לישראל מרוסיה בשנת 1924. הם הגיעו עם שני בנים ובת אחת. בתם הבכורה נשארה ברוסיה עם משפחתה. בנם הגדול עלה קודם לבדו. הם נפטרו עוד לפני שנולדתי.

סבתי לאה וסבי בנימין מצד אמי עלו לארץ ישראל מפולין בשנת 1934. הבריטים סירבו לתת להם אישור- סרטיפיקט. למזלם, בת דודה של אימי ששמה רגינה מדזיני הייתה המזכירה האישית של גולדה מאיר. והיא ארגנה להם את אישורי העלייה עם דודי פנחס. שאר המשפחה נשארו בפולין וחלקם נספו בשואה.

סבי וסבתי גרו איתנו, היה להם חדר בביתנו. סבי לימד ילדים שהתקשו בקרוא וכתוב בעברית, סבתי הייתה עקרת הבית. במהלך לימודי בכיתות א' וב' לא ידעתי לקרוא ולכתוב. סבי, לימד אותי ונתן לי מטבע שילינג (חמישה שקלים כיום) כדי לעודד אותי ללמוד אצלו. סבי נפטר כשהייתי בת 7 לכן עברתי לישון בחדר עם סבתי. באותם ימים לא היו אמצעים לחימום הבית והמיטה. סבתי הכינה כסת אותה פרשה על המזרון וכך התחממנו יחד בלילות חורף קרים.

כבר בגיל 6-7, אחרי שעות הלימודים עזרתי במשק החקלאי שהיה לנו: לסבתי לאה עזרתי לאסוף ביצים מהלול. בסתיו עזרתי לקטוף קלמנטינות בפרדס יחד עם הפועל יוסף. לעתים רחוקות עזרתי לחלוב ביד את הפרה השקטה. הייתה פרה אחרת שנהגה לבעוט בדלי כאשר הוא מלא בחלב. חלק מהחלב, לקחתי הביתה בסיר קטן. היינו מרתיחים אותו כדי שיהיה ראוי לשתייה- לפסטר. בסיר היה נוצר קרום "שמנת" זללנו כמעדן אותו עם סוכר. את יתר החלב אבי חיים הביא בכדים השכם בבוקר ולפנות ערב למחלבה שבמרכז כפר ויתקין.

לעיתים קרובות קיבלתי משימה: לנסוע לבד עם עגלה הרתומה לסוס, להביא סלק סוכר- כל אחד גודלו כאבטיח. לא ידעתי איזו חלקה הינה של המשפחה, אך הסוס ידע לזהות אותה. הייתי מעמיסה את הסלקים על העגלה והסוס לקח אותנו הביתה. את הסלקים פרסנו לפלחים בהם האכלנו את הפרות ואת הסוס ומה שנשאר מכרנו.

בגיל 6 נפצעתי בלחי, ונזקקתי לטיפול אצל רופא מומחה בירושלים. סבי וסבתי לקחו אותי לבדיקה אצלו. הרופא שחשב שאני הנכדה של הנשיא יצחק בן צבי, לקח אותי על הברכיים והתחנף. שהתברר שאין קרבה בין שנינו הורדתי במהירות מברכיו.

בכיתתי למדו ילדים מישובים קרובים ורחוקים. היינו מבקרים בישובים השונים את חברינו. הגענו אליהם ברגל, בקיץ היה חם ובחורף נרטבנו. לעיתים, טילנו "להרי שאול"- גבעות בגובה כ-30 מטר. על שמו של השומר שאול קרבל שהיה השומר הראשון בעמק חפר.

על הגבעות ובשדות צמחו נרקיסים, כלניות, נוריות, רקפות ואירוסים. מטיול בשדות ובגבעות, שבנו עם זרים עצומים של נרקיסים בידיים ונעלים עמוסות בוץ.

בכפר ויתקין היה בית עם בו נערכו מסיבות לכבוד החגים וכל שבוע בימי שלישי ושבת היה מוקרן סרט. לוותיקי הכפר היו מקומות קבועים. מי שהעז לתפוס את מקומם סולק בבושת פנים. התרגום לא היה בגוף הסרט אלא על מסך בצד שגולגל ידנית ע"י המסריט שלא ידע להתאים את התרגום לדיבור בסרט. בתחילת הסרט היה מוקרן יומן השבוע עם החדשות אחרות בהן ניתן לראות את תמונות המנהיגים. החדשות נקראו "משוט בארץ".

בילדותי לא היה בביתנו חשמל. הארנו את הבית בעזרת עששיות. הבישול היה על פתיליות, והשירותים היו בחוץ. הכביסה נעשתה בידיים: מילאו גיגית במים, הניחו אותה על גזרי עץ הבעירו אותם ואת הכביסה הרתיחו. פעם בשבוע עבר סטריקובסקי עם סוס ועגלה ובידו פעמון. הוא קורא בקול רם "נפט, נפט, נפט". הנפט שימש לחימום אפרוחים בבית אימון, לחימום מים למקלחת באמצעות ברודר שהרעיש כמו מטוס בזמן המראה. גם לבישול על פתיליות.

פעמיים בשבוע עבר סורפין עם סוס ועגלה ובה בלוקים של קרח באורך של כמטר. אפשר היה לקנות חצי, שליש או רבע בלוק. את הקרח חתכו עם דוקרן והילדים חטפו את הפירורים שנשרו בזמן "שבירת" הבלוק כמו קרטיב כי לא היו לנו ממתקים. בביתי היה מקרר: היה זה ארון לא גדול, אחד התאים העליונים היה צר וארוך בו היו שני מגשים. במגש העליון הניחו את גוש הקרח. אל המגש התחתון טפטפו מי הקרח שהפשיר לאט לאט.

מדי יום היה פינק מחלק לבתים עיתונים עם חמור ושקיים. החמור ידע היכן לעצור.

אמי הייתה מורה בבית הספר בכפר ויתקין לכיתות א' וב', באותם ימים ילדים בני 6-7 למדו יחד כי היו מעטים. היא לימדה בנות ובנים בשיעורי מלאכה לתקן חורים בגרביים, לתפור כפתור שנשר ולסרוג.

אבי עם עוד 18 בחורים ובחורה אחת, עלו על הקרקע בשנת 1928 באזור הביצות של וואדי חוארת. את השטח קנו קק"ל מאפנדי. הביצות נוצרו ממים עומדים והביאו איתן מגפות. עשרים הראשונים עסקו בניקוז הביצות לכיוון נחל אלכסנדר. באותו זמן הם גרו בחדרה ויום יום נסעו עם סוס ועגלה לאתר הנבחר. 20 הראשונים היו רווקים מישום שאם יקרה אסון, הוא יהיה פחות גדול. אחד החברים, לוויתן שמו, נפל עם הטרקטור לנחל ונהרג.

לאחר ניקוז המים בקרבת בית האפנדי עברו הראשונים לבית האבן בן 2 קומות. למטה, גידלו פרות, למעלה גרו האנשים. אבי היה חקלאי וראש מועצת עמק חפר, במשך קרוב ל40 שנה. מתוכן כ-4 שנים התנדב *לבריגדה היהודית, התאמן במצרים ולחם באיטליה. בהתנדבותו שימש דוגמה לחבריו בכפר ויתקין ובישובים האחרים. בהעדרו מהארץ היה למשפחה עוזר במשק.

סבא רבא, ראש מועצת עמק חפר עם גולדה מאיר

בשנת 1938 בנו ותיקי כפר ויתקין מזח ששימש לייצא תוצרת חקלאית.

לימים היו מעפילים מגיעים באונייה מרחק רב מהחוף, וממנה היו מתקרבים אליו בסירות. כיוון שלבריטים הייתה תחנת משטרה על הצוק המשקיף לחוף, המעפילים היו מגיעים בשעות החשכה. על החוף המתינו להם אנשי האזור. העולים התערו בוותיקים וכך חמקו מהבריטים.

בכפר ויתקין גר גרשון נהג האוטובוס היחיד שנסע בין הישובים לחדרה. אנשים היו נותנים לגרשון רשימה כדי שיקנה עבורם דברים מיוחדים בחדרה. הוא הסיע ילדים מישוב לישוב ואם מישהו שכח משהו באוטובוס, ידע גרשון להביא את החפץ חזרה הביתה.

באותן שנים היה "צנע" בארץ. ואסור היה להוציא מוצרים חקלאיים מהמשקים. לאוטובוסים היו עולים פקחים לבדוק אם אנשים לא מבריחים תוצרת חקלאית. בכפר לא סבלנו ממחסור כי היו תרנגולות שהטילו ביצים, אכלנו רק את הסדוקות. כשהתרנגולות "לא הרגישו טוב" אכלנו גם אותן. הפרות נתנו חלב, ירקות ופירות גידלנו בגינת החצר- שזיפים, פירות הדר וחבושים. אבל לא ידענו ממתקים מהם. רק באירועים מיוחדים קיבלנו הקצבה לקנות מעט יותר סוכר ושוקולד. את השוקולד חילקו בין הילדים במנות מצומצמות.

בהיותי בת 6 משפחתי קיבלה מההקצבה בד אדום לתפור ממנו שמיכת פוך. סבתי תפרה לי תחפושת של כיפה אדומה מהבד. אחרי פורים פרמה את התחפושת ותפרה את השמיכה.

היה לי דוד בחיפה, כשנסענו לבקרו באוטובוס, הבאנו תוצרת משק ברשות.

בילדותי, היו מקרים רבים של גניבת פרות ותרנגולות מהמשקים בכפר ויתקין. בפרדסים ובשדות, נגנבו צינורות מים שהיו מאלומיניום וגם תוצרת חקלאית. הערבים חדרו בעיקר למשקים שגבלו בפרדסים במזרח המושב. הגנבים היו גם משחיתים ציוד חקלאי. אבי עם המשטרה יזמו כוחות שיטור לעצור את התופעה הזו.

החיים בחופית

לאחר נישואינו בשנת 1968 בנינו את ביתנו בחופית. ועברנו לגור בו בשנת 1969. באותם ימים היו מעט כבישים סלולים, לא היו מדרכות. היה המון חול והרבה דיונות ומעט מאוד עצים וגינות. בחופית נולדו שלושת ילדינו: בועז, רות ויונתן. הם למדו בבית הספר היסודי בכפר ויתקין, יום יום הלכו ברגל ב"דרך פרות". ילדים מגילאים שונים שיחקו יחדיו בחוץ במשחקים חברתיים: תופסת, מחבואים, דגליים, קלאס, חמש אבנים ועוד… בבית הספר למדו תלמידים מישובים רבים. לילדינו היו חברים שגרו רחוק ואנו הסענו אותם לחבריהם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי"