מאגר סיפורי מורשת

את העבודה הזו אני כותבת במסגרת תוכנית ה"קשר הרב-דורי", יחד עם נכדתי אלמוג, שהתחילה להתעניין בהיסטוריה המשפחתית שלי ושל אמה – מיכל.

לאלמוגי ולי קווים משותפים – אהבה לאופנה ואסתטיקה ושתינו ניחנות בחוש ריח מפותח.

עליית הורי לארץ

שמי יהודית טואטה, נולדתי בארץ לפני 76 וחצי שנים בשנת 1947, כשנה לפני קום המדינה. נולדתי לאמי קטי לרר לבית הלברייש, ילידת פולין ולאבי קלמן לרר גם הוא יליד פולין. שניהם היו בני 16 כשפרצה מלחמת העולם השנייה ושניהם נעקרו מביתם כל אחד ומשפחתו בנפרד והועברו לגטאות ומשם למחנה העבודה וההשמדה אושוויץ בשנת 1942.

אמי וסבתי אידית הצליחו לשרוד עד לפיזור המחנה בזכות היותן דוברי פולנית וגרמנית. אמי עבדה בבית חרושת ליצור אבק שרפה בתור מתורגמנית והצליחה להבריח אבק שרפה מחוץ למחנה לקבוצת לוחמים פרטיזנים שניסו להילחם בגרמנים.

על אבי אני לא יודעת כמעט פרטים היות ושניהם סרבו לדבר על מה שעבר עליהם בשנות המלחמה.

לקראת סוף שנת 1944, פרקו הגרמנים את המחנה אושוויץ. חלק הועברו למשרפות וחלק הובלו ברכבות לגרמניה. סבתא שלי לא הצליחה לשרוד ונפטרה בדרך. אמי הצליחה לברוח ולהסתתר עד סיום המלחמה וכניסת צבאות הברית לגרמניה. באחד ממחנות הפליטים שפעלו על ידי שליחים מהארץ נפגשו אמי ואבי ובשנת 1946 והחליטו לעלות לפלסטין (כך נקרא מדינת ישראל לפני קום המדינה).

הם נישאו על אדמת גרמניה ועלו על אוניית מעפילים שהובילה אותם לפלסטין שבה שלטו עדיין האנגלים שלא נתנו לעולים לרדת מהאונייה ושלחו אותם למחנות בקפריסין, שם שהו עד לשנת 1947 שאז נפתחו שערי המדינה לקליטת העולים.

הורי קלמן וקטי לרר

אמי ואבי הועברו לקיבוץ אשדות יעקוב שבעמק הירדן ושם אני נולדתי. כשפרצה מלחמת השחרור והחלה הלחימה מול הערבים הועברו כל תושבי עמק הירדן למקומות בטוחים. אבי גויס לצבא ואמי שהייתה מטפלת בקבוצות הילדים העבירה אותנו הילדים לחיפה. עם תום המלחמה נשארו הורי בחיפה.

הורי קלמן וקטי לרר, ואני התינוקת

כשנתיים חלקנו דירה עם מספר משפחות עם מטבח משותף. בתחילת שנות החמישים רכשנו דירת שני חדרים בשכונה קטנה בחיפה שנקראת רמות רמז. את ילדותי אני זוכרת כילדות שמחה עם המון חברים, נכנסנו ויצאנו בחופשיות בין הדירות ולא נעלנו את הדלתות, שיחקנו הרבה בחוץ. בגיל תשע הצטרפנו לתנועת נוער השומר הצעיר.

לאחר שמונה שנות לימוד עברנו לתיכון ובסיום התיכון התגייסתי לצבא. עברתי קורס מ"כים ובסיום הקורס נשלחתי לפיקוד צפון כסמלת סעד, שהיום נקרא משקית ת"ש. במהלך שירותי פרצה מלחמת ששת הימים ואנחנו המש"קים ליוונו את הלוחמים בעזרה ובסיעוד.

הקמת משפחה

בגיל 19 הכרתי את ראובן ז"ל בן זוגי וסבא של נכדי במסיבת ריקודים אצל חברים. נישאנו לאחר שנה, והמשכנו לגור באותה שכונה.

ראובן למד לתואר באוניברסיטת חיפה – כלכלה ומנהל עסקים, ואני התחלתי לעבוד בבנק לאומי. בתחילה ככספרית ולאחר מכן התקדמתי לייעוץ השקעות ולמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.

לאחר ארבע שנות נישואין נולד בנינו הבכור נמרוד, ולאחר חמש שנים עברנו לגור באילת בעקבות הצעת עבודה שקיבל ראובן בתור סגן מנהלת החינוך בעיריית אילת, ואני המשכתי לעבוד בבנק באילת. לאחר חמש שנים נולדה בתנו הקטנה מיכל.

אהבנו מאד את אילת, אבל מזג האוויר היבש הקשה על סבא ראובן והחלטנו לחזור לחיפה. בחיפה גרנו ברחוב וינגייט בדרך למרכז הכרמל. ביתנו השקיף לכיוון מפרץ חיפה עם נוף מדהים של מפרץ חיפה.

בחתונת ראובן ( אני במרכז)

מימין לשמאל: סבתא נונה, סבא דוד, נורית, אבי, אבא שלי, אמי ואחיה

בימי שישי ובחגים התכנסנו בבית ההורים של סבא ראובן, שהביאו איתם את המאכלים המסורתיים של יהדות מצריים – מרק מלוחיה, מדיה, ממולאים, קובה, מעמולים, עוגיות מלוחות  – שעד היום זכורים לי כמעדנים. כל האירועים כגון בת מצווה, בר מצווה בריתות של נכדים, היינו חוגגים בבתים שלנו או בבתי האח והאחות של סבא ראובן – מתענגים מהבישולים של סבתא נונה, כך קראנו לאמא של סבא ראובן.

ההורים אהבו לטייל עם חברים ברחבי הארץ ובעיקר לבלות בים. מדי שבת היינו נוסעים לחוף הבונים ומבלים שם יום שלם. במהלך השנים נוספו גם הנכדים וכמובן אמי, סבתא קטי.

בדצמבר 1987 נפטר סבא  ראובן. נמרוד היה בן 17 ומיכל בת 7.

אלו היו שנים של געגועים ועצב, למרות שהיינו מוקפים במשפחה חמה ותומכת.

שנתיים לאחר מכן נפטרה אמי, סבתא קטי, ונוצר חלל ריק למרות שהתקרבתי מאד לחמותי סבתא ג'יזל – נונה. היו לנו שיחות נפש ארוכות ובהן למדתי על ההיסטוריה של בעלי ראובן.

ההיסטוריה של בעלי ראובן

האב, דוד טואטה, נולד בטטואן בירת טנג'יר. משפחתו נדדה עד אלכסנדריה במצרים.

האם ג'יזל, נולדה בסודן – לשם ירד הסבא סלמה (סלמון) מלכה, שהיה פוסק, הוגה, דיין ופרשן, מטבריה לחרטום בירת סודן ע"מ להנהיג את הקהילה היהודית שהייתה שם.

האם, הבת של הרב מלכה התחתנה עם פליט שברח מרוסיה ושמו היה ברננד גולדרינג. להם נולדה חמותי ג'יזל.

ברבות הימים, משפחת גולדרינג עברה לאלכסנדריה במצרים, ובשנת 1942 הכירה ג'יזל את דוד טואטה והם התחתנו ועבור לסואץ, בה עבד חמי דוד בספנות.

בשנת 1950 ברחה המשפחה לצרפת ומשם עלתה לארץ דרך מרסיי באוניה קדמה. ההפלגה הייתה בחורף ולוותה בסערות חזקות. על האונייה היו כאלף נוסעים בצפיפות רבה. הם הגיעו לישראל ונקלטו בשער העלייה, מחנה עולים בחיפה.

חמי יצא לחפש עבודה בעזרת התעודות שהביא מעבודותיו הקודמות, ומצא עבודה בחברת ספנות ישראלית. הם הגיעו לארץ עם שני בנים – ראובן ואבי, ובת שנפטרה ממגיפת שיתוק ילדים שהייתה בארץ בשנת 1953.

המשפחה חוותה עצב רב ולאחר שנה נולדה הבת נורית.

משפחתו של ראובן. מימין לשמאל: אבי, נונה, ראובן, סבא דוד ונורית (במרכז)

המשפחה התגוררה בשכונת רמות רמז בחיפה. סבתא ג'יזל נונה זכתה לשבעה נכדים וכן לראות 14 מתוך 17 הנינים. כך המשפחה גדלה והתרחבה. נונה נפטרה בשיבה טובה בגיל 91.

שבועיים לאחר מכן נולדה הנכדה ה – 15 מלודי ג'יזל.

הקמת תא משפחתי חדש

כשנתיים לאחר מותו של סבא ראובן, הכרתי את אמנון שהתאלמן מיפה אשתו באותה שנה, באותו, חודש, באותו שבוע, בהפרש של שלושה ימים מסבא ראובן ז"ל. הכרתי גבר צנוע, ספורטיבי וחרוץ, עם ארבעה ילדים: ניר הבכור כבר היה נשוי ובבית היו עוד שלושה ילדים בוגרים: לאה, גיל ומיכל (שקיבלה את השם מיכל הגדולה). במהלך שלוש שנים, ניהלנו מערכת קשרים ידידותיים, אמנון אני והילדים. כאשר כל משפחה בביתה. עד שנמרוד הציע לאחד כוחות ולעבור לגור תחת קורת גג אחת. לשמחתנו ולשמחת הילדים.

מכרנו את הדירות שלנו ורכשנו בית גדול של עם שישה חדרים ובנוסף יחידת דיור וכך נוצר תא משפחתי חדש. בתאריך 31.12.1993  נכנסנו לביתנו החדש בשכונת דניה בהר הכרמל. היינו תקופה קצרה שישה אנשים: גיל, מיכל הגדולה, נמרוד, מיכל הקטנה ואמנון ואני.

לאה התחתנה כמה חודשים קודם עם אפי. הם הקימו את ביתם בקרית חיים. ניר הבכור ויעל אישתו גרו באחוזה. מהר מאוד, נוספו בני זוג וכל ערב התכנסה המשפחה לארוחת ערב משותפת, תשעה איש מסביב לשולחן. אמנון היה אחראי לקניות ואני לבישולים וביחד עם הילדים שעזרו כמובן כל אחד לפי יכולתו.

המשפחה גדלה, חתונות, לידות, בריתות, חגיגות, בר/ת מצווה והפכנו להיות שבט קטן שהתכנס כל יום שישי לארוחת משותפת כעשרים איש בממוצע.

את רוב השמחות והחגים חגגנו בבית בדניה בניצוחנו. הנכדים כ – 14 במספר, אהבו להיפגש מדי שבוע ולהישאר לישון בשבתות ובחופשים. אחד המשחקים האהובים היו סיפורים מתחת לשולחן בסיום הארוחה ולפני הקינוח.

כיום משפחתנו מונה  6 ילדים, 14 נכדים ו-2 נינים כן יריבו. ואל נשכח את יפעת, אשתו השנייה של ניר (גם במשפחתו היו גירושים, מה לעשות) עם שני ילדה המקסימים, לוטן ושיאן שהפכו להיות האחים של רותם ותמיר – אותם הגילאים, והצטרפו למניין הנכדים – 16 במספר.

בשנת 2014 לאחר 21 שנה, מכרנו את הבית שכל כך אהבנו שהיה מלא זיכרונות ועברנו לדיור מוגן במגדלי ים התיכון בנורדיה, שם אנו נהנים עד היום.

משפחה המורחבת – בחגיגת יום ההולדת 90 של אמנון

משפחתו של נמרוד (חגיגת בר מצווה בחו"ל – שם הם גרים)

הזוית האישית

אלמוג: הבילוי המשותף שלנו במפגשים, היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולמדתי הרבה על המשפחה, על המוצא שלנו, על המנהגים, מאכלים. היה לי מעניין לשמוע גם את הסיפורים של שאר המשפחות בפרויקט.

סבתא יהודית: זמן איכות עם הנכדה, הרגשה טובה לחלוק ולתעד את סיפורי המשפחות ולחשוף את השורשים, כי אדם שאין לו שורשים הוא מנותק. נהניתי מאוד מהמפגשים, מהסיפורים של שאר המשתפים ומצאנו הרבה דברים משותפים

ולאלמוגי נכדתי, אני מקווה, שנהנית לשמוע ולהיחשף לסיפורי המשפחה שספגת ותעבירי הלאה, לדורות ההמשך את הסיפור.