מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מוקדש לאמי ולאבי ז"ל

שמי אביבה אבינרי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי נועם. את הסיפור הזה אני מקדישה להורי ז"ל. אמי, זהבה רוב (וייג) שנולדה בשנת 1924 באפשה, צ'כיה ולאבי, ישראל רוב שנולד בשנת 1923 בסאסובו, צ'כיה.

ההורים של סבא ישראל

תמונה משפחתית של סבתא זהבה

נולדתי בשנת 1954, שש שנים אחרי קום המדינה ותשע שנים אחרי סיום השואה. גדלתי בבית שהשתדל להעניק לנו חיים נורמליים ומלאי תקווה, למרות שהוריי היו ניצולי שואה. זיכרונות השואה לא השתלטו על חיינו הואיל והוריי רצו לגדל ילדים בריאים בנפשם.

אמי נולדה למשפחה  דתית, ענייה מאוד עם שבעה ילדים. בשל העוני חשבו הוריה להגר לארגנטינה ולעבוד שם באחת החוות. לרוע מזלם לא הספיקו לממש את כוונתם בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. כל משפחתה של אמי נלקחה למחנות ורובם לא שרדו. אמי הייתה באושוויץ ושוחררה עם תום המלחמה.

אבי נולד למשפחה דתית מאוד ובשל כך נשלח לבד בגיל שמונה לעיר מרוחקת שבה היה בית ספר דתי. הוא ישן בחדר עם עוד ילדים במצבו וכדי לאכול עמד כל צהריים בבית הכנסת וביקש אוכל. גם משפחתו של אבי הושמדה בחלקה בזמן השואה. אבי היה חמש שנים במחנות שונים ושוחרר בתום המלחמה.

אמי ואבי הכירו בפראג ועלו ארצה ביחד. בדרך עצרו בצרפת ועברו אימונים צבאיים. הם הגיעו ארצה באונייה בדיוק  שבוע אחרי ההכרזה על הקמת המדינה וגויסו ישר לצה"ל. בתום המלחמה, בשנת 1949 התחתנו.

בשנת 1950 נולדה אחותי, חיה ואז קנו הוריי את ביתם הראשון. אני נולדתי בשנת 1954. יש ציין שבחמשת שנותי הראשונות היתה בארץ תקופה שנקראה "צנע". המצב הכלכלי בארץ היה קשה ומשפחות לא יכלו לקנות כל כמות מזון שרצו, אלא על פי תלושים שקיבלו.

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני ממנה אני זוכרת רק את השוחה שבנה אבי. בשנת 1960 התחלתי את לימודיי בבית ספר יסודי בשם "הרצל". הייתי תלמידה טובה וממושמעת וספורטאית מצטיינת וייצגתי את בית הספר שלי בתחרויות אזוריות.

בשעות אחר הצהרים ניפגשתי עם חברים וכל המשחקים שלנו היו מחוץ לבית:שיחקנו מחבואים, תופסת, 5 אבנים, דג מלוח, 4 מקלות ומשחקים שהמצאנו. יש לציין שכמעט ולא קנינו משחקים:השתמשנו בחומרים שמצאנו ברחוב, שבחלק מהשנים אפילו לא היה כביש סלול.

עד גיל 14 בערך לא היתה לנו טלויזיה וטלפון, כמובן שלא היו מחשבים וטלפונים ניידים.להורי לא היתה מכונית עד שהגעתי לגיל 20 בערך. לא נסענו לחו"ל כמו שנוסעים ילדים היום.פעם ראשונה שטסתי היה בגיל 21 וזאת מכספים שהרווחתי בעצמי. כדי לממן "הוצאות מיוחדות" עבדתי כשמרטפית, הדרכה בבית נוער ומתן שיעורים פרטיים. בילוי מיוחד היה ללכת לסרט, לחוף הים וטיולים רגליים בשבתות.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ושוב אבי חפר שוחה. על החלונות הדבקנו רצועות בד כדי למנוע התנפצות של החלונות. אני זוכרת את האזעקות והריצה לשוחה ואת הניצחון הגדול של צה"ל והשמחה של כל התושבים.

בין השנים 1968-1972 למדתי בתיכון העירוני בהרצליה. בשנת 1972 התחלתי את לימודי בסמינר הקיבוצים ובכך הגשמתי את חלומי מאז ילדותי, להיות מורה.

בשנת 1973 פרצה מלחמת מלחמת יום כיפור. כל חבריי היו מגויסים. שמרתי איתם על קשר ועודדתי אותם בכתיבת גלויות, ששמורות אצלי עד היום.

בשנת 1975 סיימתי את לימודי והתגייסתי לצבא. שרתי בצבא שנתיים, בצבא הייתי מורה לעולים חדשים בבית ספר לעברית בבאר שבע ולימדתי עברית. החיילים הגיעו לקורס של שישה שבועות. הם הגיעו מארצות שונות ומיחידות שונות. חוץ מלימודי עברית יצאנו עם החיילים לטיולים באזור הדרום. אני זוכרת את השירות כחוויה מרתקת, מהנה ומאתגרת.

בשנת 1977 השתחררתי מהצבא ומייד שובצתי לעבודה במערכת החינוך. בשנת 1978 קיבלתי משרה כמחנכת של כיתה ז' בבית ספר נוף ים בהרצליה.

בשנת 1979 התחתנתי עם עמרם והשנה נחגוג 44 שנים ביחד. בשנת 1980 נולד בנינו הבכור, נדב. היום הוא אבא לאייל שנולד בשנת 2014. בשנת 1982 נולדה בתי ענת, הנשואה ליניב ולהם שלושה ילדים: עמרי, שנולד בשנת 2010, נועם, שנולד בשנת 2012 וענבר שנולדה בשנת 2015.

משפחתי היא הפרויקט הכי מוצלח שלי ונכדיי הם טעם החיים.

הזוית האישית

סבתא אביבה אבינרי: הפעילות חיזקה את הקשר שלי עם נועם מזוית שונה.אנחנו רגילים לעשות פעולות משותפות, אך זו היתה מיוחדת.

נועם נכדי היקר, לי לא הייתה הזכות והחוויה להנות מאהבת סבא וסבתא. אני שמחה מאוד שלך יש אפשרות כזאת ושתזכה להעביר גם לנכדיך מה שזכית לקבל מהסבים וסבתות שלך.

נועם: היה לי כיף בפעילות ולמדתי הרבה דברים על המשפחה.