מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי מרים גבריאלוב, ואני סבתא של חיה גבריאלוב.

נולדתי בשנת 1938 בטשקנט בירתה של אוזבקיסטן להוריי משפחת ניאזוב. יש לי שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת. יש לי חמישה נכדים, שלושה נכדים ושתי נכדות.

גדלתי בטשקנט והיו לי חיים מאוד קשים, גדלתי בלי אבא רק עם אימא ואח גדול. יש לי ארבעה אחיינים ואחיינית אחת.

משפחתי הייתה מאוד חשובה לי, כל שבת וכל חג הייתי עושה יחד עם הנכדים שלי והבנים שלי.

אני זוכרת, שכשהייתי צעירה הייתי צריכה לתפור ולסרוג לעצמי ולאחי בגדים. לאמי לא היה  הרבה כסף ולכן היינו צריכים לצבוע ולתקן את הבית בעצמנו, אפילו בחורף היינו עולים לגג בעצמינו ומנקים את השלג. בבית לא היה לנו חימום והיינו צריכים להביא עצים לביתנו בשביל לחמם אותו. גם  את הבגדים כיבסנו בעצמנו, בידיים, כי לא הייתה קיימת אז מכונת כביסה.

בגיל 26 התחתנתי ולאחר שנולדו שני ילדיי, עשינו עלייה לארץ בשנת 1973. לאחר מכן נולדה לי שם בת. הגענו לארץ בחורף והיה לנו מאוד קשה. לא היו אוטובוסים או מכוניות והלכנו ברגל לכל מקום. בנוסף התקשינו מאוד כי לא ידענו לדבר בעברית.

עבדתי מאוד קשה כדי להיות אחות ומצאתי עבודה בבית החולים לניאדו בנתניה במחלקת לידה. מאוד אהבתי את העבודה שלי ולמדתי גם לעשות מסא'ז. אהבתי לעזור לאנשים, והבית שלנו תמיד היה פתוח ומלא באנשים, שצריכים טיפול ועזרה רפואית.

בשנת 1986 עברתי לארה"ב, מאוד אהבתי את ארץ ישראל ותמיד רציתי לחזור. אבל לא יכולתי. בני עשה עליה עם אשתו וחמשת ילדיו ואני רציתי גם לעלות איתם לארץ אבל לא יכולתי.

הזוית האישית

הנכדה חיה אומרת לסבתא: סבתא למרות שאני לא מכירה אותך טוב אני רוצה להגיד לך שאני ממש אוהבת אותך. אני שמעתי סיפורים עלייך מהעבר ואני רוצה להגיד לך שאת מדהימה, ואני ממש עצובה בשבילך שגדלת בלי אבא. את ממש אלופה איך שהתמודדת עם כל הקשיים שעברת בעבר.

אני ממש אוהבת אותך!!