מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי גולדי רבינוביץ ואני רוצה לספר לכם על סבתא שלי, בתיה.

סבתא בתיה רסקין נולדה בשנת 1954 בעיר טשקנט שבאוזבקיסטאן. היא נקראה בשם בתיה על שם סבתא של אמה. שם נעוריה היה פרסמן. הם היו שבעה אחים: אברהם, יפה, בתיה, אסתר, יודית, (סבתא של בסי פלדמן), יצחק ונחום בער. להוריה קראו לוי ומלכה פרסמן ע"ה. הם דיברו בבית רוסית וקצת אידיש.

סבתא בילדותה

הבית בטשקנט

בבית שבטשקנט היו  שלושה חדרי שינה, סלון שהיה חדר אורחים, מטבח ומזווה. בסלון ובחדר הילדים היה סוג תנור כזה, שהיה לו דלת ואפשר היה להכניס בפנים דברים ולחמם. הם התקלחו פעם בשבוע לפני שבת בבית המרחץ. הם כיבסו ביד את הכביסה עד שהדוד שהיה גר איתם, מיישקה גולדשמיד, קנה מכונת כביסה. הם אהבו לשחק בחצר תופסת, חבל, קלאס ובערבים היו יוצאים לפעמים לטייל בפארקים.  באזור בו גרו, לא היה ים ויערות אבל היה פארקים עם עצים. ההורים עבדו בבית חרושת שבו עבדו רק יהודים.

זיכרונות ילדות

הזיכרון הכי מתוק שלה מגיל 11 הוא, מאווירת החג של שמחת תורה בבית הדוד. כל הנשים היו עומדות למעלה, הן עמדו אחת על השנייה רק בשביל להסתכל על הגברים שרוקדים לכבוד התורה.

הזיכרון הכי מפחיד שלה היה בגיל 17. בשנה האחרונה לפני שהם עלו לארץ, הם עברו דירה כי השכונה הייתה מיועדת להריסה ובניית מגדלי משרדים. היו להם שתי אפשרויות: או לקבל כסף או לעבור לדירה חדשה בשכונה גויית. בדירה החדשה היה חצר וכלב שמירה. בערב שבת אחת אחרי הדלקת נרות, הבנות שיחקו מונופול בסלון, והגברים היו בבית הכנסת. פתאום הן שמעו את הכלב נובח בהיסטריה גוברת. הן רצו לחלון וראו את הכלב משתולל בחצר וחבורת נערים פוחזים צוחקים צחוק פרוע. אחר כך הסתבר שהנערים הביאו לכלב בשר עם רעל והכלב אכל ומת.

עוד כמה זיכרונות של סבתא: פעם הרגו יהודי בוכרי שהיה ידיד המשפחה, ובגלל שהוא היה חייל עשו לו לוויה מלכותית.

באחד החורפים הקרים ירד הרבה שלג, והם התגלשו במורד ליד הבית. באותו חורף קפא כרם הענבים שמאחורי הבית.

בארבע השנים הראשונות הייתה סבתא למדנית. ואחר כך בגיל יותר מאוחר בבית ספר ערב, היא הייתה שובבה משום גילה הצעיר מידי במסגרת הזאת. ליד אנשים זרים סבתא הייתה גם ביישנית. המאכל האהוב עליה היה פירושקי – מין בצק ממולא תפוחי אדמה מטוגן (דמוי פריקסה) עם מרק בורשט – מרק עם בקר, סלק, כרוב ורסק עגבניות. בשעות הפנאי סבתא הייתה קוראת ספרים/ עוזרת בבית. החברות הכי טובות שלה היו פייגא קליין (כיום גליצינשטין) ומינה צימצובסקי (כיום הולצברג).

העלייה וההתאקלמות בארץ

בשנת 1971, בגיל 17, סבתא עלתה לארץ עם כל המשפחה. הם נשלחו לקריית מלאכי על ידי הסוכנות היהודית.

אחרי שסבתא ואחותה התאומה יפה (סבתא של תמי ליפסקר) הגיעו לארץ, הן הלכו לחפש  מקום לימודים מתאים. בתיכון אחד אמרו, שהן לא יכולות להתקבל כי הן גדולות מידי. ובתיכון אחר אמרו להן, שהיות, שהן לא יודעות  כל כך את השפה, הן לא תוכלנה להתקבל. הן יצאו משם מאוכזבות ועצובות. בדרכם לביתם הן  פגשו ידידת משפחה, שגם היא עלתה לארץ מוקדם יותר. והן סיפרו לה את מה שקרה איתן. הידידה הזדעזעה ואמרה, לא יתכן, שאחרי כל הטלטלות  והקשיים שהן עברו, יימנע מהן ללמוד תורה, כאן בארץ ישראל! היא חזרה איתם לתיכון שבו המנהלת הייתה חברה שלה, היא דיברה איתה, והן נכנסו ללמוד בתיכון זה בשעה טובה.

לסבתא זיכרון מתוק במיוחד מהימים הראשונים שלאחר העלייה שלה לארץ. זה היה בתאריך ח"י אלול, נערכה התוועדות משותפת של כל השכנים מתחת לבניין. היו שם הרבה שירים וריקודים וגם הרימו את אביה ואת אחיה על הכתפיים…

זו הייתה חוויה מרגשת ביותר! אחרי כל תקופת המגורים ברוסיה, ששם, כל מה שהיה קשור ליהדות היו צריכים לקיים בסתר. וכאן בארץ ישראל לראות פתאום התוועדות חסידית שנערכת ברחובה של עיר!!

הייתה זו עבורה חוויה עצומה ובלתי נשכחת!

הזוית האישית

הנכדה גולדי: לסיום אני רוצה להודות לסבתא, שפינתה זמן בשבילי וסיפרה לי את קורות חייה. תודה סבתא החכמת אותי מאוד, אני מקווה, שגם לך היה נעים איתי.