מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים דינה בוקרה (סרוסי, לפני הנישואים). היא נולדה בלוב שבטריפולי בתאריך 30.12.1939 לאבא יצחק ואימא טוני. דינה היא הבת השנייה במשפחה, הייתה לה אחות גדולה רחל ושתי אחיות קטנות אסתר ואיריס. אמה של דינה נפטרה בלידת האחות הקטנה כשדינה  הייתה בת 10 ואביה גידל אותן. הוא היה צורף ומלמד תורה.

בתקופה בה היא חיה בלוב, היו פרעות והיהודים היו מותקפים כל הזמן על ידי הערבים, לאבא שלה שרפו מספר פעמים את החנות ובכל פעם הוא היה צריך להתחיל מחדש. בנוסף היא זוכרת שהוא הכין לעצמו טבעת מנצנצת כדי שיוכל ללכת לבית כנסת ביום שישי מבלי שידעו שהוא יהודי . מכיוון שכל היהודים היו דתיים והטבעת המנצנצת נראתה כמו סיגריה דולקת, זה גרם לחשוב שהוא לא דתי ולכן לא יהודי. השואה הגיעה ללוב לקראת סוף המלחמה, בשלב מאוחר. דינה זוכרת שלקחו את אביה יצחק ברכבת, הוא אף פעם לא סיפר לאן או מה קרה שם. למזלם המלחמה הסתיימה מהר והוא חזר.

ילדותי

דינה מספרת שכשהיא עוד חיה בלוב הם היו מכינים את המשחקים שלהם בעצמם. לדוגמא – מגרבי ניילון וצמר גפן היו מכינים בובות או דמויות אחרות ואפילו פירות וירקות למשחק. מאבנים קטנות היו משחקים "חמש אבנים" שהיה צריך לזרוק אבן אחת למעלה ובכל פעם אוספים ביד מספר עולה של אבנים מאחד ועד ארבע, ומאבנים גדולות היו משחקים במשחק שנקרא "שבע אבנים" בו היו בונים מגדל של אבנים שצריך להפיל מרחוק בעזרת כדור. עם אבן גיר היו מציירים על הרצפה ומשחקים קלאס. בגומי וחבל שיחקו בקפיצות. מגיל מאוד צעיר הן היו עוסקות בבישול והיה מנהג לפני הפסח שנקרא "צ'קלטה" של הכנת כל המנות המסורתיות בכלים קטנים.

העלייה לארץ ותקופת המעברות

דינה עלתה לארץ בשנת 50 כשהיא הייתה בת 10 בעלייה חוקית עם פספורט. היא נסעה באוניית "העצמאות" עם אביה, אחיותיה ואמה החורגת. יצחק הביא איתו מעט דברים וביניהם כלי הצורפות והזהב הנדרש להכין תכשיטים. הם הגיעו בשבת בצהריים אל מעברת פרדסיה, רק שכלי הצורפות והזהב נגנבו בדרך. במעברות גרו באוהל. לא היה חשמל או מים, הם היו הולכים לבאר כדי לשאוב מים, הם היו מתרחצים בגיגית, מדליקים אש בפתיליה כדי שיהיה אור, מוצרי מזון הם היו מקבלים בהקצבה לפי גודל המשפחה וזו הייתה תרומה מארגון אמריקאי. כיוון שכלי הצורפות של יצחק נגנבו בדרך, הוא היה צריך למצוא עבודה חדשה. הוא היה משכיל וחכם והתאים לעבודה בכירה, אך באותה תקופה לא נתנו למזרחיים לעבוד בעבודות כאלו אז הוא עבד כמוכר ממתקים.

נישואים ובניית משפחה

דינה הכירה את אברהם בגיל 14 במעברות, דינה מספרת שאמה החורגת קינאה בה בגלל שהיא יצאה ועשתה כיף והיא התעללה בה, ולכן דינה התחתנה מהר בגיל 16 עם אברהם במעברות. כבר בגיל 18 ילדה את ילדתה הראשונה וקראה לה על שם אמה טוני, שפירושה מזל. כיוון שהייתה לדינה ילדה, שידרגו אותה ואת אברהם לצריף קטן חצי פתוח עם עוד משפחה, הם שיפצו ביחד את הצריף סגרו ופיצלו אותו לשני חלקים. דינה מספרת שכל פעם שירד גשם הוא טפטף אל תוך הצריף. לאחר זמן קצר התחילו לבנות בנתניה שיכונים לזוגות צעירים והם עברו לבית אמיתי בפעם הראשונה, שם גם נולד בנם השני ויקטור. אברהם עבד בחברת בטון וייצור בלוקים כפועל ייצור ודינה היתה הולכת יחד איתו לעזור לו. אחרי חמש שנים דינה ואברהם עברו לבית בו דינה גרה עד היום והקימו עסק, מכולת שכונתית. בהתחלה רק דינה עבדה במכולת עד שהפכה למקור פרנסה עיקרי ואברהם הצטרף אליה ובהמשך החליף אותה. לדינה ואברהם נולדו בהמשך עוד בן ושלוש בנות, בסך הכל שישה ילדים.

יציאה לגמלאות וחוויותי היום

דינה היום בת 82, בשנים האחרונות היא סבתא במשרה מלאה, יש לה שישה ילדים, 18 נכדים ו- 26 נינים שהיא סייעה בגידולם. בימי שישי היא הייתה מארחת את כל המשפחה לקידוש וארוחת ערב  ממטעמיה. לפני חודשיים היא עברה אירוע לב וניתוח מעקפים ומאז היא מאושפזת בבית חולים תל השומר במחלקת שיקום ואנחנו מבקרים אותה שם. בפורים האחרון הגענו כל החמולה לבית החולים עם תחפושות שירים ומשלוח מנות עם עוגות מסורתיות וחילקנו במחלקה. לדינה נשאר דבר אחד מלוב, המארזה (מכתש). זו מזכרת מהבישולים של אימא שלה שהיא המשיכה להשתמש בה לבישוליה. הבישולים של דינה כל כך טעימים שהמשפחה תיעדה את המתכונים והוציאה ספר בישול.

הזוית האישית

עמית: נהניתי מאוד מכתיבת הסיפור וגיליתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא שלי ומשפחתה.