מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, ניצה, נולדה בטריפולי שבלוב בשנת 1948. סבתי נולדה להוריה רג"ינה ורפאל ושמה בטריפולי היה מיסה (בארץ שונה לניצה).

לסבתי עשרה אחים ואחיות והיא קראה לי את שמות כולם לפי סדר הולדתם. שמותיהם: דני, ברכה, רבקה, אסתר, אבנר, אלי, סבתי ניצה, חיים, יעקוב ונורית. יעקב ונורית נולדו בארץ ישראל. הם הצברים של המשפחה.

סבתי עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1950, כשהייתה בת קצת יותר משנתיים.

בתקופה הראשונה אחרי עלייתם לארץ גרה המשפחה במושב שדה עוזיהו. הוריה של סבתא ניצה עסקו בחקלאות וגידלו פירות וירקות. החיים לא היו קלים והוריה עבדו קשה מאוד כדי להביא פרנסה ואושר לבית חם ואוהב. לסבתי, כמו לשאר המשפחה, היו מטלות בבית: לשטוף כלים, לנקות את הבית ולעזור לאחים הקטנים.

זמן רב הקדישו בביתה לכביסה. בילדותה לא הייתה מכונת כביסה. אז איך כיבסו?  מילאו גיגית במים, שפשפו את הבגדים ושמו בשמש ליבוש.

כמו כל הילדים סבתי יצאה לשחק עם ילדים אחרים. היא מספרת שהמשחקים שהיא נהגה ואהבה לשחק בילדותה הם: חמש אבנים, קפיצה בחבל, מנקלה.

יותר מכל המשחקים סבתי אהבה לעסוק בתפירה והקדישה לכך זמן רב, בעיקר בזמנה הפנוי, זה היה בהחלט העיסוק האהוב עליה.

חיי המשפחה

סבתי ניצה וסבי אלי הכירו  דרך רבקה, אחות של סבתי, שהכירה ביניהם. סבתא הבינה מיד, כבר בפגישתם הראשונה, שהוא יהיה בעלה. סבא וסבתא שלי יצאו ובילו הרבה ביחד עד שסבא שלי הציע לה נישואין.

לאחר תשעה חודשים נולד יהודה, דוד שלי, ולאחר שנה נולד דודי רפי, לאחריו גבי, לאחר שלוש שנים נולדה אמי.

גבי, דודי, נפטר בגיל חמש. לסבתא יש זיכרונות רבים ממנו. לדעתה גבי ידע שהוא הולך למות וכל הזמן היה מביא מהגן ציורים שהיו רק בשחור עם מלבנים ושמות, הוא נפטר מלוקמיה.

סבא אלי נפטר לפני שנתיים.

הזוית האישית

רומי: רוצה להוקיר תודה לסבתי ניצה ביטון, שעושה בשבילי הכול ותמיד רואה את הצד החיובי ולא את השלילי. סבתי לא יודעת להשרות עצב לנכדיה אלא רק שמחה ויודעת תמיד להגיד כן. היא רוצה שתמיד יהיה לנו טוב ועכשיו אני רוצה להגיד לה רק תודה על כל מה שהיא עושה בשבילי. אז סבתא, תודה!