מאגר סיפורי מורשת

החיים בטימישוארה

שמי אורי לב, נולדתי ב"טימישוארה" עיר במערב רומניה, לאבא יוסף ואימא סאלי ניצולת שואה.

בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה עם חיי קהילה תוססים. רוב ילדותי עד גיל בית הספר עברה בבית סבתי, הבית היה ממוקם במין חווה באמצע העיר, הייתה שם אורווה עם המון סוסים, כלבים ואוזים.

הייתי ילד שובב ואנרגטי: יום אחד אמי שמעה צעקות מהמדרכה ברחוב (גרנו בדירה בקומה 2) והסתבר שאני בגיל ארבע, גלגלתי בולי עץ מהאח בסלון לאדן החלון והטלתי אותם החוצה על ראשי עוברי אורח. בכיתה א' (התחלתי ללמוד בגיל שבע), למדנו לקרוא, לכתוב, חשבון ושירים לאומניים של המשטר הקומוניסטי שהיה ברומניה באותה התקופה. באחת מההפסקות נקלעתי לריב עם שני בנים. אחד הילדים הטיח בי קללה "ז'ידן" שזה אומר "יהודי מלוכלך" ואני בכלל לא הבנתי שאני יהודי וחשבתי שזו סתם קללה. למחרת המשיך הריב עם שני הילדים ואני הטחתי בהם את הקללה ז'ידן. זה גרם למהומה גדולה והורי הוזמנו למנהל לשיחה נוקבת ואני הושעתי מבית הספר לשלושה ימים. בעקבות התקרית סיפרו לי הורי שאנחנו יהודים והסבירו לי את משמעות הדבר.

תקרית זו ועוד תקריות אנטישמיות שעברו הורי גרמו להחלטה לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1958 בבית סבתי בטימישווארה

בשנת 1960, פורים כיתה א'

העלייה לישראל

העלייה לישראל החלה בסוף אוגוסט 1961 ונמשכה כשישה שבועות שבהם עברנו מרומניה לוינה אוסטריה ברכבת. שם שהינו כשבועיים באכסניה של הסוכנות היהודית ולאחר מכן טסנו לנאפולי איטליה ומשם באונייה לישראל. ההפלגה נמשכה שבועיים והייתה חוויה לילד בן שמונה שבפעם הראשונה ראה ים והפליג באונייה, יחד עם עוד כמה מאות יהודים עולים ועשרות ילדים. החוויה שאני הכי זוכר הייתה בריכת השחייה שהייתה על הסיפון העליון שהיוותה אטרקציה לעשרות הילדים שהשתוללו להנאתם לשמחת ההורים שיכלו להירגע ולנוח.

ההתרגשות הכי גדולה הייתה בוקר אחד כשראינו את חופי ישראל והעיר חיפה באופק. רבים מהמבוגרים החלו להתפלל והיו כמה שהזילו דמעה, להפתעתנו הילדים, שלא הבנו למה המבוגרים שמחים ועצובים באותו זמן?

בשנת 1961 עלו מרומניה כ-20,000 יהודים ובסה"כ מקום המדינה עלו מרומניה כ,300,000 יהודים.

הקליטה בישראל

הקליטה בישראל היית מורכבת ודי קשה. לאחר רישום קצר וקבלת תעודת עולה הועלינו למשאית ולאחר נסיעה מטלטלת בת שעתיים הגענו לצפת שם קיבלנו דירת שיכון קטנה בדרום העיר.

אבי יצא ללמוד עברית באולפן ובמקביל חיפש עבודה ואימא שלי גם חיפשה עבודה ובהיותה קוסמטיקאית נסעה ביישובי הצפון לבתי לקוחות לטיפולי קוסמטיקה. אותי העבירו לבית סבתי בעכו עד שיסתדרו ויוכלו לגדל אותי. בעכו הוכנסתי לכיתה ג' בבית הספר הממלכתי בשכונת נפוליאון ע"ש נפוליאון בונפרטה, שניסה לכבוש את ישראל בשנת 1800 והטיל מצור על עכו, אבל בהיותה עיר בצורה עם חומה לא הצליח ולבסוף נאלץ לסגת מישראל ולחזור לצרפת.

אני לא ידעתי עברית ולא הבנתי כלום ממה שנאמר בכיתה, גם לא ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית. לאחר כמה ימים בבית הספר החלטתי שאני לא הולך יותר וכך בכל בוקר הייתי אומר שלום לסבתי הזקנה יוצא מהדירה שלה, מחביא את התיק מתחת לגרם המדרגות ויוצא לשוטט בשכונה. לאחר כמה שוטטויות מצאתי והתחברתי לחבורת ילדי רחוב בגילאי 10 עד 13, שכמוני נשרו ממערכת החינוך ושוטטו ברחוב. הם קיבלו אותי כאחד מהם ואיך שהוא תקשרתי איתם בשפת הסימנים ולאט לאט קלטתי ולמדתי מהם עברית.

מה שלא ברור לי, זה איך אף אחד לא עצר או שאל אותנו מה אנחנו עושים ולמה אנחנו לא בבית הספר?

הרפתקאותיי עם חבורת הרחוב

בחבורת הרחוב למדנו את שפת הרחוב והיינו מבלים הרבה בלהשיג דברים שיכולנו להרוויח מזה כסף, כדי לקנות לעצמנו פינוקים, ממתקים, כדורגל ועוד, למשל, מה שהיינו עושים, היינו הולכים לפרדסים מסביב לעכו, קוטפים תפוזים וסוחבים אותם עד לשוק בעכו ומוכרים את התפוזים או לסוחרים או לעוברי אורח. היינו אוספים יחד את כל הכסף בקופה משותפת. בנוסף, גילינו שקופות החולים מחפשות צפרדעים כדי לעשות בדיקות הריון (בזמנו היו עושים בדיקות הריון עם צפרדעים) ולכן היינו הולכים לחפש שלוליות מים. בין עכו לבין חיפה היו כמה שלולית שנוצרו בחורף, היינו הולכים לשם לצוד צפרדעים, מכניסים אותם לתוך קופסאות ומביאים אותם לאיזו אישה בקופת החולים והיא הייתה מחזירה לנו תמורת הצפרדעים כסף מזומן. עם הכסף שצברנו בקופה, כמו שאמרתי קודם, היינו עושים מלא דברים וקונים לנו ממתקים וקונים לנו אוכל ודברים כאלה. החוקים בחבורת הרחוב היו מאוד פשוטים, היה מנהיג ואנחנו היינו החיילים והוא היה מחליט לאן הולכים ומה עושים וגם מה עושים עם הכסף, למרות שעל הדברים החשובים עשינו הצבעה.

המעבר לצפת

לאחר כשישה חודשים החליטה אמי לבקר בבית הספר בעכו ולשאול את המורים איך מתקדם הבן שלה בלימודיו בבית הספר? לתדהמת אמי, שלא הכירה אותי אורי, שאלה: "אורי מי"? אחרי השוק הראשוני ואחרי תחקור מעמיק החליטה אמי להעביר אותי לצפת, העיר שבה היא החלה להקים את חייה בישראל.

בצפת, הוכנסתי לכיתה ג' בבית הספר הממלכתי ג' וכך החל פרק ילדות מקסים בעיר הציורית בירת הגליל צפת.

צפת הייתה עיר שהייתה מורכבת מהרבה עולים שהגיעו (גרנו בדרום העיר בשכונת עולים), היו עולים מצפון אפריקה ומאירופה. אינטגרציה הייתה מאוד מיוחדת משום שאנחנו כילדים התחברנו לכולם ויצרנו חבורות, כשההורים היו מקשת העמים, מצפון אפריקה ואירופה ולכן נוצרה אינטגרציה מאוד מעניינת ומיוחדת, כשכל אחד הביא את המאכלים שלו – כך התאהבתי באוכל המרוקאי. אני זוכר שלאט לאט, התגבשנו לחבורה בשכונה והתחלנו לעשות מפגשים יומיים.

החוויות שעברנו בחבורה

היו בחבורה שלנו מספר ילדים, נפגשנו כל יום ובנינו בוואדי מול הבית שלי מחנה על אחד מעצי הזית. הבאנו קרשים וספה, כורסאות, כריות ועוד… וסידרנו לנו זולה לתפארת. כל יום אחרי בית הספר כל ילד הביא ממתק או משהוא לחבורה ואז היינו מתיישבים חולקים את הדברים ומתחילים לספר בדיחות ועושים שטויות.

יום אחד הגענו למחנה וראינו אותו הרוס לגמרי. מסתבר שבשכונה לידינו הייתה חבורת ילדים, שכנראה קנאה בנו ואז באחד הערבים אחרי שעזבנו את הזולה,  הם החליטו לבוא למחנה שלנו ופשוט להרוס אותו ולקרוע את הספות ואת הכריות. כשהגענו למחרת וראינו את מה שקרה למחנה היינו מאוד עצובים. אבי, שהיה אחד ילדים המיוחדים, החליט שנעשה משהו כדי לשקם את המחנה וגם כדי שננקום בחבורה שהרסה לנו את נמחנה.

שיקמנו ובנינו מחדש את המחנה. אחרי ששיקמנו אותו, לקחנו קרטונים, הכנסנו לתוכם חתולי רחוב שתפסנו ולא נתנו להם אוכל או מים שלושה ימים. סגרנו את הקרטונים בצורה כזאת שברגע שמישהו יגע בקופסה או יפיל אותה, הקרטונים יפתחו. כמו שציפינו חבורת הילדים הגיעה שוב במטרה להרוס לנו את המחנה וכשהם התחילו להרוס, הם גם זרקו את הקרטונים עם החתולים ונחשו מה: הקרטונים נפתחו, החתולים יצאו, שרטו ונשכו את הילדים שרצו בבהלה הביתה. למחרת בבית הספר ראינו אותם עם שריטות בפנים ונשיכות בידיים חבושים ואומללים. המנהל זימן את כל הכיתה וניסה לברר מי אשם, כמובן שאף אחד מאיתנו לא הלשין ושמרנו על פינו סגור. הנהלת בית הספר החליטה להשעות את כל הכיתה לשלושה ימים "עונש" שגרם לנו לשמחה רבה ובשלושת הימים הללו בילינו שיחקנו ועשינו מסיבות.

אילן יוחסין משפחת לב

ילדותי בצפת הייתה ילדות מופלאה ולימודי התיכון עצבו אותי בצורה מיוחדת לדוגמה: המורה לכימיה שלי היה חבר בקומונה היפית והמורה לספרות שלי היה סופר מאוד ידוע בשם יואל הופמן שהתמחה בזן בודהסטי בקיצור ילדות קסומה.

הזוית האישית

אלה: היה לי ממש כיף, מעניין וחוויתי בטירוף בתוכנית, למדתי המון דברים על סבא, כמו זה שהוא הבריז מבית הספר והלך להסתובב עם חבורת רחוב ועוד המון חוויות, זאת חוויה של פעם בחיים.

סבא אורי: אני מאחל לך ולשאר משפחתי שנצליח לשמור על אחדות, סובלנות, אהבה וכבוד לזולת. מי שנולד וגדל בישראל לא צריך לעבור חווית הקליטה של עולה חדש, שלא תמיד נעימה ולפעמים היא טראומטית. כמו כן בתהליך המשותף, למדתי המון על אלה נכדתי, על האופי החם והחברתי שלה ונהניתי לראות אותה בסביבת בית הספר שלה. נערה סקרנית ונבונה!