מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי אורה יצחק פור ואני סבתא של שירה יצחק פור. קוראים לי בשם זה כי כשנולדתי, הוריי נתנו לי את השם ראושן, שהתרגום שלו בעברית הוא אור. כשעליתי לארץ קראו בשם אורה.

רקע משפחתי

הוריי אינם עוד בין החיים. אמי אילנה בנאי ואבי אליהו בנאי ז"ל. אנחנו תשעה אחים במשפחה. נולדתי באיראן בשנת 1955 בעיר טהרן. עלינו לארץ בשנת 1964. כשהייתי בגיל 9, בכיתה ג'. הוריי עלו לישראל עם ילדיהם ואני הגדולה ביניהם. גדלנו במשפחה מסורתית. אבי היה סוחר בדים באיראן, ואמי הייתה עקרת בית. כשעלינו לארץ, אבי התחיל לעבוד ב"קרן קיימת לישראל" ואחר כך עבד במפעל "ארגמן" (מפעל בדים). לאחר מכן הוא עבד בנמל אשדוד לתקופה קצרה, ואז הוא נאלץ לפרוש בגלל בעיות בריאותיות.

העלייה לארץ

כשעלינו לארץ ישראל נשלחנו למעברת יבנה. קיבלנו צריף בגודל 54 מ"ר. בצריף הקטן הזה התגוררנו זוג הורים עם חמישה ילדים, במשך השנים נולדו עוד ארבעה אחים. היינו ישנים ראש-זנב שתי אחיות באותה מיטה. היינו ארבעה אחים בכל חדר. למרות הקושי והצפיפות, חיינו בגיבוש ובכיף.

לא היו לנו מכונת כביסה, דוד שמש וגז. ומכיוון שאני הגדולה בבית, עזרתי לאימא שלי הכי הרבה ובכל התחומים. קניות, בישול, כביסות ומקלחות לאחים שלי הקטנים. היות ולא היה בביתנו דוד של מים חמים, היינו מחממים מים על פתיליה ומתקלחים בתוך גיגית גדולה, זה ארך המון זמן לקלח את כולם.

לא היה לנו רכב, אבל לאבא שלי היה אופניים. אני הייתי הולכת יחד אתו לקניות. לא היו סופרים. היו רק חנויות, שם היינו קונים את הפירות והירקות ושאר המצרכים. פעם בשבועיים הינו הולכים למושב הקרוב וקונים שם עופות חיים. השכן שלנו היה רב ושוחט. הוא היה שוחט לנו את העופות, ואני ואמי הינו עסוקות יום שלם להכשיר את העופות.

הוריי לא ידעו את השפה העברית, ולכן הייתי צריכה ללוות אותם לכל מקום כדי לעזור להם לתקשר עם אנשים. הלכתי איתם לקופת חולים, לבתי הספר שאחיי למדו שם, ואפילו ליוויתי את אמי לבית חולים, כשהיא הלכה ללדת את אחותי הקטנה, ואני הייתי אז בגיל  חמש עשרה.

בגיל 14 יצאתי כבר לעבוד במפעל תפירה, כדי לעזור בכלכלת הבית. עבודה זו הייתה במסגרת תכנית "הנוער העובד והלומד" שכללה חמישה ימי עבודה, ויום אחד של לימודים. אין לי חוויות מיוחדות מתקופת הבגרות והנעורים שלי, מכיוון שהייתי הבכורה ואת זמני הפנוי הקדשתי את כולי לעזרה בבית, בגידול האחים ובכל עבודות הבית.

הקמת המשפחה

בגיל 19 הכרתי את בעלי חיים. חבר של אבי הכיר בינינו. לא היינו מתראים הרבה כי הוא היה גר בקריית גת ואני ביבנה. היינו מתראים בסופי שבוע, פעם אצלו ופעם אצלי. התחתנו לאחר שנה, הוא היה בן 27 ואני הייתי בת 20. היינו צריכים להתמודד עם כל הקשיים לבד, כי להורים שלו ולהורים שלי לא היו את האמצעים לעזור לנו מבחינה כלכלית. לכן עבדנו קשה כל יום. לאחר שנתיים מהחתונה נולד בני הבכור ירון אביה של שירה. כיום הוא בן 45, אמי הייתה המטפלת שלו בגלל המצב הכלכלי. אחרי שנה וארבעה חודשים נולד בני שחר שהיום הוא בן 44, אמי טיפלה בשניהם. שני בניי היו מאוד קשורים להוריי, כי ברוב שעות היום היו בבית איתם. אחרי שמונה וחצי שנים נולד בני השלישי מאור שהוא בן הזקונים שלי, כיום הוא בן 35. אמי לא טיפלה בו כי כבר הייתה מבוגרת מדי, לכן הוא היה במעון ילדים. עד לידתו של מאור עבדתי במפעל תפירה. אחרי הלידה שלו עבדתי בטיפול שני ילדים במשך עשר שנים. לאחר מכן למדתי שני קורסים דרך משרד העבודה במשך שנה. אחר כך טיפלתי בקשישים דרך חברת "מטב".

בשנת 1996 התגייס בני הבכור ירון ליחידת צנחנים ושירת רוב הזמן בלבנון. לאחר שנה בשנת 1997 התגייס בני שחר למשמר הגבול ושירת בגבול עזה. היה לי מאוד קשה ששני בניי ביחידות קרביות, במיוחד כאשר המצב הביטחוני בארץ היה מתוח.

אחרי שלוש שנות שירות הם השתחררו מהצבא בשלום ב"ה. אני ובעלי חיים הרגשנו הקלה רבה. אחרי השירות של ירון הוא יצא לעבוד בחו"ל בחברת תקשורת של תשתיות פלאפונים במשך שנה. באותה תקופה הוא גם היה בקשר עם אשתו לעתיד, שלי. ב-2004 הוא התחתן עם שלי ונולדו להם ארבעה ילדים שהם נכדיי, שלוש בנות: נויה, עדי, שירה ובן אחד: בניה.

בני שחר התחתן בשנת 2005 עם נטלי שהייתה חברת ילדות שלו. נולדו להם שלושה ילדים, בת אחת: נועה, ושני בנים: איתי ועמית. כיום הוא עובד במשטרת ישראל.

בשנת 2006 התגייס בני מאור (הקטן) ליחידת סיירת גולני. הוא  התחתן עם חגית בשנת 2013 (הם היו ביחד מגיל 16). כיום, יש להם שלושה בנים: דוד, מיכאל ויונתן. היום מאור מהנדס בניין וגם חרדי, הוא שילב את שני הדברים יחד.

תחביבים

התחביבים שלי מאז שהייתי ילדה זה לבשל ולתפור. הייתי תופרת, רוקמת ובהמשך גם עבדתי במפעל רונדן כתופרת עד גיל 20. חזרתי שוב למפעל בגיל 23.

כיום אני נהנית מהרצאות, ספורט מידי שבוע, טיולים דרך מועדון ליפקין שחק לגיל השלישי ונהנית מהילדים ומהנכדים בחגים ובכלל.

הזוית האישית

שירה: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים מחייה של סבתא. היו גם סיפורים מעולם לא שמעתי עליהם ומאוד התרגשתי לשמוע אותם, במיוחד תקופת המעברות.

סבתא אורה: מאוד נהניתי לספר את הסיפור שלי. המורה אסתי והצוות מקסימים ונהניתי מאוד מהמפגש עם הסבים והסבתות. המסר שלי – תמיד להיות בנתינה ובאהבה לאחר, לעזור. כשיש קושי לא להתייאש כי מתוך קושי צומחים, לדעת להעריך כל דבר בחיים ולהסתפק במועט.