מאגר סיפורי מורשת

שמי לואיז  יעקוביאן, נולדתי בטהראן, עיר הבירה של איראן למשפחה בת שבעה ילדים.

כבר בבית הורי ובבית הספר לימדו אותי על אהבת ארץ ישראל, חונכתי ולמדתי בבתי ספר יהודיים, שם חונכנו לציונות.

אני זוכרת שבילדותי בקהילה היהודית הפרסית קיימו את כל חגי ישראל בהידור, למשל – לפני חג הפסח אבי ז"ל היה הולך בעצמו ואופה מצות לפסח, חודש לפני פסח היה מביא מצות עגולות גדולות, עבודת יד, בתוך סדין לבן ומחביא במקום נקי שמור לפסח, והיה מכין יין במרתף. אמי הייתה קונה תבלינים ופיצוחים, את התבלינים היתה כותשת במכתש, את הפיצוחים היתה בוררת, שוטפת, ממליחה וקולה אותם. לא היינו אוכלים דברי חלב בפסח. את ליל הסדר עשינו עם המשפחה המורחבת, היינו יושבים על הרצפה, על שטיח עם כריות, מפה לבנה פרושה על השטיח ועליו סימני הסדר.

בגיל 17 התחתנתי  ולאחר חודש עלינו, בעלי ז"ל ואני, לישראל.

לואיז וגבריאל ביום חתונתם

עזבנו את ההורים, את המשפחה ואת החברים ואת כל החוויות, ואת החיים הנוחים. ציוניים בדעותינו וחפצים לבנות את ביתנו בארץ ישראל. וכך עשינו, התחלנו ללמוד עברית באולפן ולעבוד, אני בבנק לאומי ובעלי ז"ל בתעשייה אווירית.

כשהייתי בגיל 18 נולדה בתי הבכורה, חודשיים לפני מלחמת הכיפורים. אמנם היינו עולים חדשים, אך בעלי ז"ל התנדב לשרת בצבא והוא גוייס לחיל התותחנים. אני נשארתי לבדי עם תינוקת בת חודשיים. לאחר מכן נולדו לי עוד שלושה ילדים צברים לכל דבר.

באיראן בשנת 1982התחוללה מהפכה איסלמית, בעקבות המהפכה הוריי עלו לארץ.

בשנת 1994 בעלי גבריאל חלה ונפטר תוך ששה חודשים. ילדיי גדלו והתחתנו והתקרבנו יותר לבורא עולם. כעת יצאתי לגמלאות ואני סבתא ל-17 נכדים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, התכנית נערכה בבית הספר אורי אורבך בפתח תקוה בהנחיית המורה המובילה סימה דדון.