מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה רוחמה אמיתי, ואני סבתא של אסתי בקשי.

נולדתי בישראל בעיר טבריה ליד הכינרת. המשפחה שלי משפחת ביבי, היא הראשונה שיצאה מהחומות, והתיישבה בטבריה כבר לפני כמה דורות.   כשאני נולדתי הייתה שמחה רבה כולם הכירו זה את זה. לא היה לנו חיים שקטים בכלל, זו הייתה תקופה מתוחה ביחסים שבין היהודים לערבים. בכל פעם ששמעתי את המילה ערבים, הבנתי שעלולה לפרוץ מלחמה בין היהודים לערבים.

ילדותי

אני אספר לכם יותר על עצמי, היינו 12 אחים ואחיות, שתיים נפטרו ונשארנו 10 ילדים, חמשה בנים וחמש בנות. הגעתי ממשפחה מאוד עשירה אבא שלי, בכור ישראל, היה סוחר בדים ואימא שלי, אסתר,  הייתה יותר בבית אתנו. היא לא אהבה שאנחנו משחקות עם ילדות אחרות שלא מהמשפחה. ולכן היא הייתה משחקת אתנו חבל, חמש אבנים, קלאס. כשהיינו הולכות לבית הספר, היא זו שהייתה מכינה לנו את האוכל. אצלנו בבית הספר היה כבוד גדול למורים ולאנשי הצוות, לא היה "מצב" להגיד למורים, לא! היה לנו כללים מאוד ברורים בכלל, ובמיוחד בנושא של כבוד ודרך ארץ.

חוויות ממלחמת השחרור

והנה הגיע היום, שבו כולם מגדול ועד קטן הרגישו שהמלחמה פרצה. פצצות, פוגרומים, פשוט חיים קשים. האמת שלא חיכינו למלחמה, היא הגיעה מלווה בטנקים ומטוסי קרב. לערבים הייתה מטרה אחת, והיא לכבוש את ארץ ישראל. כנראה, ניחשתם! זו הייתה מלחמת השחרור. מלחמה שארעה עם הכרזת קום המדינה. הערבים עשו גם טבח ביהודים. הם עברו מבית לבית ושחטו יהודים.

באחד הימים הערבים התקרבו לבית שלנו, גרנו בוילה והיו לנו המון עצים מסביב לבית. מיד החביאו אותנו. אבי הוציא את הנשק שהיה לו מ"ההגנה", ופתאום התחיל לרדת גשם. אבא שלי ירה באוויר כמה יריות, הערבים נבהלו וברחו. אני הייתי אז בת כשלוש כשזה קרה. וכשהוריי ראו שהמצב מאוד מתחמם ומסוכן, הם החליטו לעבור לחיפה, שם היה רגוע יותר. גרנו שם למעלה מ- 10 שנים. לאחר מכן חזרנו לטבריה.

בחזרה לטבריה

הציעו לי לצאת לשליחות בצרפת, אבל אבי עשה את הכל כדי שאשאר בארץ. לאבא שלי הייתה חשובה מאוד האחדות המשפחתית. בארוחות הערב היינו יושבים כולם מסביב לשולחן, ומספרים את  החוויות שחווינו במשך היום. אצלנו זה היה ממש כלל משפחתי! זה היה כמו סיכום של יום! היינו מספרים חוויות וסיפורים שקראנו  באותו היום. העלנו גם לדיון דברים שרצינו להשתפר בהם.

הקמת המשפחה

לאחר שעברנו מחיפה לטבריה, הגעתי לגיל שידוכים, וב"ה, מצאתי את החתן שרציתי. לבעלי קראו שמעון, הוא עלה ממרוקו לארץ ישראל. החתונה הייתה מאוד שמחה. לבשתי שמלה לבנה וכולם הגיעו. היו ריקודים יפים, זאת הייתה חתונה בלתי נשכחת. למרות, שיש הבדל בין פעם להיום. אחרי החתונה יצאנו לשליחות במושב ברוש שבנגב. שם נולדה לי הבת הגדולה.

מלחמת ששת הימים

עברו 19 שנים ממלחמת השחרור, ואז שוב חמישה עמים שונאי ישראל, גם הפעם, רוצים לכבוש את ארץ ישראל. הייתה זאת מלחמת ששת הימים. באותו זמן, כשפרצה המלחמה, לימדתי בתוך צריפים. ואת המקום מסביב הפכו לשטח צבאי. ופתאום אנחנו שומעים משהו  מוזר. לא אזעקות… לא  טילים שנופלים…. ולא פוגרומים… שמענו את טנק המבצעים של החב"דניקים! אז עדיין לא הייתי חב"דניקית. רק בהמשך הפכנו לחב"דנקים. אבל, בשעתו הסתכלנו עליהם ממש כ"מוזרים", מה אתם השתגעתם? אבל הם המשיכו בשלהם ואנחנו בשלנו. האמת, היא שלי, לא היה את האומץ לצאת בזמן מלחמה לחזית, כדי לשמח את החיילים.

מלחמת ששת הימים, שהייתה אמורה להימשך מספר חודשים, ערכה רק שישה ימים. בכל התקופה שקדמה למלחמה, שמענו בחדשות ודיבורים ברחוב, שהרבי מליובוויטש אמר שלא יקרה דבר בארץ ישראל וליהודים יהיה ניצחון. בהתחלה אף אחד לא האמין ואני בתוכם. אבל אחר כך ראינו בעינינו ניסים גלויים.

אחד הניסים אנחנו חווינו, כפי שציינתי קודם, בתקופה זו לימדתי בברוש בצריפים ושהשטח מסביב הפך לשטח צבאי. לפתע שמענו אזעקה, ואחרי שלוש דקות בדיוק שמענו נפילה של פגז. ממש בנס הוא נחת מטר מאתנו. מיד התקשרנו להורים של כל התלמידים שיבואו לקחת אותם. המלחמה ב"ה הסתיימה בניסים גדולים.

נולדו לנו  עוד ילדים והחלטנו לעבור לכפר חב"ד. עמדתי ללדת, והרבי שלח לי מכתב ברכה ללידה קלה ובאמת הייתי אמורה לעבור את זה בניתוח, וב"ה ילדתי בלידה רגילה. רציתי מאוד להיות אצל הרבי ב"יחידות". אני ובעלי טסנו אל הרבי. וזכינו להיכנס ליחידות, זו הייתה הפעם האחרונה שהרבי קיבל ליחידות. לאחר מכן טסתי לרבי גם עם שתי בנותיי הגדולות. הרבי נתן לכל אחת דולר, ובירך אותנו בברכה והצלחה. בהמשך קיבלתי עוד מכתבים מהרבי. וב"ה יש לי ילדים נכדים וכבר אפילו נינים.

הזוית האישית

אסתי: תודה לך סבתא! סיפורך מרתק. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת.