מאגר סיפורי מורשת

שמי אליהו, נולדתי בשנת 1950, במושב חצב, להורי שעלו מטורקיה בשנת 1948.

אבי, יום טוב ואמי אסתר, הגיעו מאיזמיר. כשהורי עלו לארץ שוכנו במחנה העולים שבכפר יהושוע, הם שהו במחנה העולים כשנה ואז הוחלט בסוכנות היהודית לפזר את העולים לישובים בארץ.  מושב חצב הוקם בשנת 1949. במושב היו מספר בתים שהוקמו ע"י הסוכנות, רוב העולים שחיו במושב היו יוצאי טריפולי שבלוב וביניהם היו גם מספר משפחות שעלו מטורקיה ולכן הורי החליטו להשתקע במקום.

החיים לא היו קלים, לא הייתה פרנסה לא היו כבישים ובחורף הכל היה מוצף. זו גם הייתה תקופת הצנע בארץ שבה חולקו מנות מזון לכל משפחה.  לא היו טלפונים לא טלוויזיות אולי פה ושם איזה רדיו. ובכל זאת תקופת הילדות הייתה מאושרת שיחקנו משחקים מחוץ לבית וגם המצאנו כל מיני משחקים.

בתחילת דרכו של המושב, נטעו פרדסים ואבא שלי החל לעבוד בפרדס של תפוזים ובמשך הזמן הוא הפך למנהל הפרדס. אמא עבדה בבית, גידלה אותנו ועבדה בלול התרנגולות שלנו. בזמן קטיף התפוזים, אנו הילדים, התגייסנו לקטיף התפוזים, ובשאר הזמן עזרנו לאמא בלול וחלבנו את שתי הפרות שהיו לנו. היינו שותפים בפרנסת המשפחה: קמנו בבוקר מוקדם, עזרנו במשק ואז הלכנו לבית הספר.

למדתי בבית הספר היסודי ממלכתי במושב ולאחר מכן בבית הספר התיכון האזורי בבאר טוביה. כשהייתי בגיל 17 פרצה מלחמת ששת הימים אני זוכר שחפרנו שוחות ומילאנו שקי חול כדי לדפן את השוחות המלחמה הסתיימה כעבור שישה ימים בניצחון מוחץ של צה"ל.

בשנת 1968 התגייסתי לצה"ל עם עוד שני חברים. החלטנו להתגייס ליחידה קרבית וכך הגענו לגולני. האימונים בגולני היו קשים ומפרכים אבל היו גם חוויות. בסוף שנת 1969 נפצעתי באחת מפעולות היחידה בצפון, באזור מבוא חמה. הפציעה לא הייתה קשה אני זוכר שפוניתי במסוק לבית החולים רמב"ם שבחיפה. לאחר ההחלמה חזרתי ליחידה עד לסיום השרות הצבאי.

לאחר השחרור, חזרתי למשק הורי לעבודות המשק.  בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. אני זוכר שביום השלישי למלחמה הייתי בלול התרנגולות. טיפלתי בצנרת ההשקיה כשאמי הגיע אלי ואמרה שמחפשים אותי מהצבא. הגעתי הביתה לקחתי את התרמיל שהיה מוכן עליתי לאוטובוס וירדנו לסיני.  חשבנו שזה יהיה סיפור דומה למלחמת ששת הימים אבל זו הייתה מלחמה קשה וארוכה חזרתי הביתה רק כעבור חצי שנה.

בשנת 1975 התחתנתי עם מרטין.  סיפור ההכרות שלי עם מרטין הוא סיפור מעניין. מרטין נולדה בטוניס ובגיל שנה עלתה עם הוריה ארצה והם התיישבו בלוד. הם גרו ברחוב קטן שבו היו בתים צמודי קרקע משני צדדיו. בצד אחד גרה מרטין עם הוריה ואחיה ומצד שני גרו דודי שהיו בשכנות טובה עם הוריה של מרטין. אני זוכר, כילדים היינו מגיעים לבקר את דודי ותמיד הייתי רואה ילדה עם צמות משחקת בחוץ. לא תיארתי לעצמי שהילדה הזו תהיה פעם אשתי.

בחלוף השנים דודי עברו לגור בחלק אחר של העיר, גם הוריה של מרטין עברו למקום אחר בעיר אך הקשר בניהם נשמר. יום אחד כשהייתי אז בן 24 הוריי אמרו לי שמחר בשבת אנחנו נוסעים לבקר את הדודים בלוד.  בשבת הצטרפנו אני ואחי לביקור. אני זוכר שישבנו במרפסת בקומה השנייה מדברים ואז אני רואה ברחוב למטה נערה יפיפייה צועדת שלובת זרועה עם אמה, אמרתי לאחי שישב לידי:  "אתה רואה את זו שעוברת, איתה הייתי מתחתן", כעבור כמה דקות נשמעת דפיקה בדלת. הדלת נפתחת ואל הסלון נכנסת אותה נערה יחד עם אמה. כך הכרתי את מרטין שמאז לא נפרדנו ואז גם הבנתי שזו אותה ילדה עם הצמות שהכרתי לפני הרבה שנים.

בינואר 1976 נולד יומי אבא של מילי, הנכדה שלי.

בשנת 1983 החלטנו לעשות שינוי ולעבור לגור בקיבוץ. דרך חברים הגענו לקיבוץ רבדים. קיבלו אותנו מאד יפה ומאז אנו גרים בקיבוץ רבדים בשמחה ובאושר עם כל המשפחה המורחבת.

הזוית האישית

מילי: היה ממש כיף בתכנית ולהכיר יותר את סבא. חלק מהסיפור אלה דברים שידעתי וחלק מהסיפור שמעתי בפעם הראשונה. היה לי מאוד כיף עם סבא, אני הייתי ממליצה לאחרים להיות בתוכנית. אליהו:  כשמילי סיפרה לי על התוכנית הזו לא ידעתי במה מדובר אבל החלטתי להצטרף. אני שמח שלקחתי חלק, נהניתי מאד מכל רגע להיות עם מילי נכדתי, לספר את הסיפורים, לפגוש ולשמוע את הסבים והסבות האחרים. המפגש עם הדרוזים היה מעצים וחווייתי. התוכנית כולה חשובה מאד כי היא משאירה מידע לדורות הבאים.