מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם כץ, נולדתי בשנת 1935 בחדרה להוריי, טובה ואברהם כץ. הילדות באותן שנים בחדרה הייתה טובה, למדתי בבית ספר דתי "תחכמוני". כדי להגיע לבית הספר חציתי בבוקר ברגל דרך ארוכה. הייתי משחק בשדות, בחורשות ובכרמים, ליד ביתי היה מטע זיתים. השלטון הבריטי שלט בארץ והנוכחות שלהם עד לאחר מלחמת העולם הייתה נעימה סביבנו, הם היו מסיעים אותנו במכוניות שלהם. בתור ילד זו הייתה חוויה, עד שקמו תנועות המחתרת בארץ ואז התחילה המתיחות בין תושבי הארץ והבריטים על רקע הקמת המדינה היהודית.

בשנת 1965 עברתי לקריית שמונה. הייתי מורה לחינוך גופני וסגן מנהל בבית ספר "מצודות". הכרתי את אשתי רבקה ונישאנו בשנת 1968. אשתי רבקה הייתה מורה למדעים. היו שנים בהן אשתי רבקה ושלושת ילדיי – מיכל עופר ותמר – היינו כולנו יחד באותו בית ספר, לימדנו ולמדנו.

המצב הביטחוני בקריית שמונה התחיל להיות בעייתי. פלשתינאים עברו מירדן ללבנון והם התחילו לשגר פצצות לכיוון קריית שמונה. עם השנים המצב הורע והושלכו קטיושות לכיוון יישובי הצפון ובעיקר קריית שמונה. האירועים בעוטף עזה בשנים האחרונות מזכירים את האירועים הדומים שעברנו בקריית שמונה במשך שנים רבות. בשונה מהנוהל בעוטף עזה, בקריית שמונה לא היו התראות של צבע אדום, וכל פעם הופתענו מחדש מהפגזות. במקרה היה לכוחות הביטחון התראות על אירועים שאמורים להתרחש, מכוניות עם כרזות הסתובבו ברחובות העיר והודיעו לאזרחים להיכנס לשטחים הממוגנים.

אני רוצה לספר על שלושה מקרים שנחרתו טוב בזיכרוני:

הראשון, בשנת 1977, קשור במיוחד למשחק כדורסל של מכבי תל-אביב נגד צסק"א (רוסיה). באותן שנים לברית המועצות לא היו קשרים דיפלומטיים עם ישראל, ולכן לא אישרו לקבוצות הספורט לבוא לארץ להתחרות ולא אפשרו לקבוצות ישראליות להתחרות ברוסיה. מכבי תל-אביב הייתה אמורה לנסוע לרוסיה לשחק כדורסל נגד צסק"א והרוסים לא אפשרו להם לבוא, נקבע שהמשחק יתקיים במקום נייטרלי בעיירה קטנה בבלגיה. צסק"א נחשבה לאחת הקבוצות הטובות באירופה וכולם דיברו על עך שהם ינצחו, אבל – כאן נוצרה הסיסמא: "הו -הא- מה קרה? צסק"א אכלה אותה!" משום שמכבי ניצחה, ואז טל ברודי אמר את המשפט הידוע: "אנחנו על המפה!". הלכנו לישון בשמחה רבה וכעבור כמה דקות נפלה קטיושה מתחת לביתנו. נגרם נזק לבית, אנשים נפצעו וככה נגמר הסיפור הראשון.

הסיפור השני מתחיל ביום צח ובהיר, בחודש נובמבר 1986. היו אלו שעות הבוקר של התחלת לימודים, כל התלמידים נכנסים לבית הספר ולכיתות להתחלת הלימודים. כעבור חמש דקות נשמע צלצול מקוטע שמודיע על כוננות הפגזה. התלמידים המתורגלים פינו במהירות עצומה את הכיתות ובתוך שתי דקות כל הילדים היו במקלטים. כעבור כמה שניות, אחרי שהילד האחרון נכנס למקלט, נשמע פיצוץ אדיר שזעזע את כל בית הספר. כל בית ספר התמלא אבק וכשהתפזר האבק, התברר שפגז חדר לתוך כיתה, התפוצץ, חדר את הרצפה, נכנס לחדר מורים ונכנס לאדמה ולא הוצא משם מעולם. לשמחתנו הרבה איש לא נפגע.

בית הספר שנפגע מקטיושה

הסיפור השלישי מתחיל ביום צח בהיר ורגוע, השעה היא כמה דקות לפני שמונה והרחוב מלא ילדים שהולכים לבית הספר. לפתע נשמעות שריקות מפחידות מעלינו ומיד לאחר מכן מספר פיצוצים. חלק מהאנשים נשכב על הכביש וחלק רץ לחפש מקום מסתור, כמה מבוגרים שהיו על הכביש אספו את הילדים המבוהלים לבית הספר. למזלנו אף אחד לא נפגע.

האירועים האלו בצפון הארץ הותירו חותמם על אזרחים רבים שנחשפו לקשיים ביטחוניים במשך שנים ארוכות ויחד עם הקשיים למדו לנהל אורח חיים ולשמור על אופטימיות.

נועה, אני והמשפחה באתר החרמון

היום אני פנסיונר, גר ברעננה, מבלה הרבה עם הנכדים, אנו מטיילים יחד בארץ, בעיקר באזורים היפים בצפון הארץ.

הזוית האישית

נועה: בתכנית הקשר הרב דורי הרגשתי שאני מתקרבת עוד יותר אל סבא ולומדת להכיר אותו דרך הסיפורים והתמונות. היה לי כיף לפגוש את סבא באמצע יום הלימודים ואני כבר מתגעגעת לשיעורים האלו, זו הייתה חוויה משמעותית עבורי.

אברהם: שמחתי על ההזדמנות לעבוד עם נועה בתיעוד הסיפורים באמצעות המחשב, נהניתי במפגשים לספר לה על עבודתי בבית הספר בקריית שמונה, על המשפחה ועל אירועים וסיפורים מרתקים מהעבר.