מאגר סיפורי מורשת

סיפור על משפחתי המוזיקלית שתחילתו בימים לפני קום המדינה.

מחליל רועים ועד צלילים רבים

ילד צעיר מבית עני בעיר העתיקה בירושלים דור רביעי ליהודים הגרים בעיר העתיקה כאשר במקור הגיעו מליטא.  הילד שנקרא יהודה ישראל, צועד בדרכו ל"חידר" (מקום בו למדו הילדים הדתיים תורה, כתיבה וכו')

הוא שומע צליל חליל רועים והוא מוקסם ממנו. הוא מתאווה לרכוש את הכלי הקסום וכל מה שהוא יכול להציע לרועה זה כריך שאמו נתנה לו להשביע את רעבונו ביום לימודיו. הוא מסתיר את הרכישה' ומתאמן בנגינת החליל בסתר.

בהונגריה, באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה, גדלה נערה יהודיה שנפשה יוצאת לנגינה. היא גדלה בבית תרבותי בו יש עורכי דין ואלופי שחמט אבל מוזיקה לא הייתה בתחום התעניינותם. כאשר סיימה את לימודי התיכון והתחילה לעבוד בבנק, קנתה לעצמה פסנתר. גם היא השתדלה לנגן בזמן שהיא לבד בבית.

ושוב בירושלים של תחילת שנות המאה העשרים, הנער יהודה ישראל מתקדם בנגינה על החליל המערבי שקנה לעצמו, ומחליט לצאת לאחד מבתי הספר למוזיקה היוקרתיים באירופה בווינה שבאוסטריה ולהתמחות בנגינת החליל. כששב לארץ לאחר סיום לימודיו, התקבל לתזמורת המשטרה שהייתה באותם ימים שייכת עדין למנדט הבריטי. בנוסף הוא לימד ובנה כלי נגינה. הוא היה מאוד מקובל בין חבריו המוזיקאים.

באותם ימים, הנערה ההונגריה ששמה ברטה (ברכה) בושן, עלתה לארץ. היא הכירה את יהודה ישראל הריסון והתחתנה אתו. היו ימים קשים באותה התקופה, אך בכל זאת הם זכו להוליד ולגדל שבעה ילדים.

כשפרצה מלחמת השחרור גייסו את הנגנים של תזמורת המשטרה לתפקידי שמירה. גם יהודה ישראל גויס למשימה כזאת ובשעה שסיים את משמרתו, נפל פגז בקרבתו. נפצעו המון אנשים באירוע הזה והוא בתוכם. כעבור כמה שעות הוא מת מפצעיו. למרות מותו, המשיכה ברכה לדאוג שילדיה ילמדו נגינה. היא דאגה שילמדו את הילדים ללא תשלום או בעזרת מלגות. הילדים היו מוכשרים מאוד, אבל אם ברכה לא הייתה עקשנית לגבי האימון היומי שלהם, הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו בתחום. דוגמה לכך שהתעקשה בנושא האימון היא שכל יום לאחר הלימודים, הילדים היו חייבים להתאמן בכלי הנגינה שלהם. ביום שישי למשל, לפני כניסת השבת, (הם גרו בשכונה דתית) כולם נאלצו להתאמן בכל החדרים כולל המסדרון, האמבטיה והמטבח.

משפחתה של עדינה

אחת האחיות אהבה במיוחד לנגן באמבטיה, כי היה שם הד מיוחד וזה הגביר את צליל הכינור שלה. במטבח יכלה האם, לפקח על איכות הנגינה של אחד הילדים שניגן שם בזמן הבישול שלה.

אני עדינה, סבתא של נטע, הייתי אחת לפני האחרונה בסדר הילדים וניגנתי פסנתר באותם ימים. אמי אהבה לנוח כשברקע נגינתי. ככה גם נחה טוב וגם אני התאמנתי יותר בזכות זה. כאשר יצאה האם לסידורים, הצבנו שומר מבין הילדים שיתריע על שובה ונוכל לחזור לעמדת הנגינה.

בתוך המשפחה קמו צוותי מוזיקה קמרית שזכו להתעניינות רבה והופעות כבר בגיל צעיר מאוד, האימון שלהם היה מלווה, לא פעם, במריבות וקולות של אי הסכמה על עניינים מוזיקליים, לצד מוזיקה שנעמה לכל דיירי הבית וגם לשכנים.

הסיפור שלנו הוא על סבתא של נטע ישראל, על אחיה ועל הוריה.

עכשיו נעבור לדור הבא שהוא הדור אליו משויכת אמא של נטע, בני הדודים שלה והדור של נטע ובני דודיה בדרגה ראשונה ושנhיה.

כאמור, ממשפחתה של סבתא עדינה יצאו כמה מוזיקאים ברמה בין לאומית ביניהם סבתא עדינה עצמה, שהפכה לנבלאית מוכרת ומוערכת מאוד. בדור הבא יש את דודה של נטע שהוא נגן טרומבון ראשי בתזמורת פילדלפיה ויש מוזיקאים נוספים הפעילים מאוד בתחומים שונים של המוזיקה.

גם בדור של נטע יש התחלת ניצוצות של התממשות המצוינות בתחומי המוזיקה השונים.

אז כמו שפתחנו, מחליל רועים ועד כלים וצלילים רבים המעידים על מעין גזע עם שורשים עמוקים וטובים שלמרות שרובו נגדע, צמחו ממנו ענפים רבים מלאי חיות ופוריים.

הזוית האישית

עדינה: ההשתתפות בתכנית "הקשר הרב דורי" העשירה אותי והזכירה לי נשכחות. שמחתי להיות שותפה ולחוות את סביבת הלימוד של נכדתי וחבריה לספסל הלימודים. אני בטוחה שגם אם זה לא ניכר בהווה, המפעל הזה זרע זרעים שינבטו בעתיד ויעשירו את עולמה של נכדתי וגם של חבריה.

נטע: שמחתי שסבתא שלי הסכימה להשתתף בתכנית ולספר לי את הסיפור המשפחתי שלה. היא נאלצה לוותר על תכניות אחרות שהיו לה במועדי המפגשים, ואני מודה לה על כך. אני מרגישה שאני מכירה אותה עכשיו יותר טוב, וגם את המשפחה שלי. נהניתי במיוחד מהמפגש של משחקי הילדות-סבתא שלי לימדה משחק עם שיר מצחיק את חברי.

יערה: הסיפור של עדינה עניין אותי. נהניתי להקשיב לסיפור המשפחתי של נטע. האווירה בקבוצה הייתה נעימה. נהניתי מאוד מהשיעור על משחקי הילדות והכרתי משחקים חדשים שלא היו מוכרים לי לפני.