מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה הר-צבי. נולדתי בישראל בתאריך 19.7 בשנת 1951.

שם המשפחה הקודם שלי, לפני הנישואים היה לפיד ועיר לידתי הייתה ירושלים. למדתי בבאר שבע, בבית ספר "דגניה". כיום אני גרה במיתר, ליד באר שבע.

לאבי קראו וולטר/עובדיה ברנדסדורפר שנולד בגרמניה/פרנקפורט. לאימי קראו ציפורה שרייבר/לפיד שנולדה בפולין/קרקוב.

סיפורה של תמונה

זוהי תמונה שלי עם אבי, כשהייתי בת ארבעה חודשים. ואבי היה בסביבות גיל עשרים ושלוש. התמונה צולמה בירושלים, בסטודיו של צלם. מכיוון שלא היו מצלמות התמונה הייתה מבוימת. התמונה צולמה בשנת 1951, בתקופת הצנע בירושלים. כשהיה מחסור במזון בגדים וחיתולים, בחודש אוקטובר, לפנות הצהריים. האווירה נינוחה, הפנים מופנות לצלם, לקח מלהרבה זמן לתפוס את הרגע שכל האנשים בתמונה מסתכלים לצלם.  הייתה בנינו אהבה גדולה עם קשר גדול וחזק.

סיפורו של חפץ

ספר זכרונות מ 1961

בשנת 1961 קיבלתי מתנה ליום הולדתי ספר זיכרונות. שנים רבות שמרתי את החפץ תחילה בבית ההורים. לאחר שנישאתי, בכל מקום מגורים שבו גרנו, תמיד שמרתי אותו בארון בין יתר החפצים והאוספים ששמרתי.

הספר בגודל של ספר קריאה, עם כריכה בצבע שמנת וסוג של טפט עם מרקם מפוספס, באמצע רצועה עם מנעול שהיה סוגר אותו. במרכז מעל ציור של ורד, בחלק התחתון המילה "זיכרונות" ומתחת השם "ורדה לפיד".  כל הדפים עם ברכות, איורים, ציורים, זיכרונות של חברים לכיתה, משפחה ושכנים. בתקופת ילדותי היה נהוג לקבל ספר זיכרונות ליום הולדת או לאירוע אחר. את ספר הזיכרונות נהגנו להעביר מילד לילד בכיתה וכל ילד בתורו כתב זיכרון או ברכה, קישט בציורים או איורים שונים. חלק גדול מהזיכרונות היו שירים פופולריים במיוחד שחזרו על עצמם בגרסאות שונות. בקצה הדף התחתון קיפלנו את הפינה וכתבנו סוד כמוס, ובפנים רשמנו כל מיני משפטים מצחיקים.

בחרתי להביא את ספר הזיכרונות לכיתה של אופיר, כדי להמחיש ולהראות מנהגים מתקופתי שאינם קיימים כיום. מבחינתי הספר יקר מאוד כי עדיין אני בקשר חברי עם ילדים בבית ספר יסודי, הוא מהווה זיכרון לאלה שאינם בין החיים.

כשהייתי ילדה קטנה אהבתי לצייר, כשטיפה גדלתי אהבתי לאסוף דברים יפים, מפיות, בובות, איגרות ברכה, גלויות מצוירות, העיצוב והאסתטיקה. חלמתי ללמוד עיצוב המוצר, חלמתי לעצב גינות. לאחר הצבא היה לי קשה לגבש את כל חלומותיי לתחום לימודים מסוים, ואז איך שהוא התגשם חלקו של החלום בכך שפתחתי חנותגלריה לרהיטים להרכבה עצמית, ואקססוריז לעיצוב הבית. החנות הייתה מעוצבת ומעניינת ואפשרה לי להגשים חלק מהחלום, בכך שעיצבתי לאנשים חללים בבתיהם. במקביל למדתי קורס לעיצוב פנים של הטכניון, אבל לצערי הקורס נסגר לפניי שהסתיים.

ושוב בדרך מקרה, חברה שידעה על חלומותיי, שכנעה אותי להצטרף ללימודים הוראת האומנות. מעולם לא רציתי להיות מורה, זה ממש לא היה קשור לחלומותיי ,אבל השתכנעתי מכיוון שהלימודים כללו תחומים רבים, שהיו קשורים לחלומותיי ואהבותיי. נהנתי מאוד מהלימודים. היו לי שני ילדים קטנים ובעל סטודנט.

החלום קרם עור וגידים, נהנתי מאוד מהלימודים, בתום שלוש שנים התחלתי ללמד אומנות בבית ספר יסודי בבאר שבע, מהר מאוד קיבלתי על עצמי להנחות סטודנטים. לאחר מכן הייתי מנחה מחוזית/מפקחת להוראת האומנות, תחילה בבאר שבע ולאחר מכן במחוז הדרום כולו.

התפקיד למעשה הגשים את רובו של החלום. הפעלתי פרויקט שנקרא "יום האומן" בבתי ספר במחוז דרום. ביום כזה הגיעו אמנים רבים  מתחומים שונים ומגוונים, פיסול בבטון, פסיפס, ציורי קיר, ויטראז, ציורים בחומרים כמו פחם, אקריליק, אקרבל ועוד.

כמו כן, עיצוב סביבות לימוד בבתי הספר היו אחד מתחומי העיסוק שלי, שוב הגשמת חלום: עיצוב חלל לימודי: יצירת תערוכות, אוצרות של יצירות של אמנים ותלמידים בחללים שונים. כמובן, ביקור במוזיאונים, פתיחות תערוכות ושיח גלריה עם אמנים רבים. כך יצא שהחיים זרמו בצורה שרוב החלומות יתגשמו בצורה כזאת או אחרת. כמובן שהמשכתי להתפתח :להשתלם, ללמוד, להעשיר את ידיעותיי בתחומים שאותם תמיד אהבתי.

התרומה הצנועה שלי מתוקף תפקידי היה לקדם לימודי אומנות בכל הגילאים והזמנים. הקשר הבלתי אמצעי של התלמידים, האמנים ושלי- הגשים לי בצורה מסוימת ודי מספקת את החלום לעסוק בדובדבן של החיים- האומנות!

גם כיום, כשיצאתי לגיל פנסיה, אני חולמת וגם מגשימה את חלומותיי: לטייל בעולם ולראות תרבויות, אדריכליות, מוזיאונים ועוד ועוד.

הזווית האישית

סבתא ורדה:  שמחתי מאוד על ההזדמנות לספר לנכדתי סיפורים על ילדותי, מראשית קום המדינה, על דברים שאהבנו לעשות, על הורי, על עברינו ועל המנהגים. בימים רגילים אנו עושים דברים נורמליים ואין הזדמנות לספר סיפורים מן העבר. אני מאחלת לנו שנמשיך להיות יחד, לבלות , להביט קדימה אל העתיד אך לא לשכוח את העבר.

אופיר: אני אהבתי שסבתי באה אליי מהדרום אל הצפון, כדי שאוכל לשמוע את סיפוריה, ולשבת יחד בזמן איכות שלנו בבית הספר שלי. מאוד הסתקרנתי מסיפוריה ואני מאחלת לנו שנמשיך להיות ביחד.