מאגר סיפורי מורשת

שמי ירמיהו אנדלשטיין, נולדתי באוקראינה בעיר "יוואנו פרנקוס" בשנת 1958. ההורים שלי, אביגדור, בת-שבע ואחותי הגדולה לאה ז"ל, נולדו ברומניה ובזמן מלחמת העולם השנייה הם עברו לאוקראינה. אבא שלי היה בכלא של מחנה סטלין במהלך המלחמה: כאשר התחילה המלחמה, אבא שלי היה בצבא הרומני. מכיוון שהרוסים פחדו שהצבא הרומני ילחם לצד הגרמנים, הם לקחו את הלוחמים של רומניה לכלא יחד עם אבא שלי. במחנה סטלין הם עבדו ביער וחטבו עצים בשביל המלחמה, הם גרו בקראוונים וסבלו מקור עז של מינוס 50 מעלות. בסוף המלחמה, אחרי מותו של סטלין, אבא שלי שוחרר משם.

בצעירותי גדלתי כל חיי בעיר "יוואנו פרנקוס". למדתי בבית ספר רגיל שמונה שנים ועוד ארבע שנים בקולג' של מוזיקאים. לאחר מכן, הלכתי לעבוד בתזמורת בתיאטרון, היו לי הרבה חברים מהשכונה ומבית הספר לא כולם היו יהודים, חלק מהם גרים בארץ וחלקם עדיין בחו"ל.

עליתי לארץ ב 1990, תמיד ידעתי שאני יהודי ותמיד רציתי להיות בסביבת יהודים, בברית המועצות היו אפשרויות מועטות לכך, ולא יכולתי לעלות לארץ בגלל החוקים שהיו אז בברית המועצות. אולם, ברגע שסוף סוף הייתה האפשרות לטוס לישראל, טסתי ללא היסוס. כשהגעתי לארץ היו הרבה קשיים, אך ידעתי שלא עומד להיות "פיקניק" כבר מההתחלה. בסופו של דבר אחרי זמן מה הסתדרתי בארץ והתחלתי להתרגל לחיים בה. אף החלטתי לחזור בתשובה מכיוון שרציתי להיות קרוב לאמונה.

התחביבים העיקריים שלי היו מוזיקה וספורט, התחברתי לסגנונות מוזיקה שונים כגון קלאסיקה, רוק וקצת ג'אז. לא הלכתי להתגייס לצבא האוקראיני או לצה"ל מכיוון שהיו לי בעיות בריאותיות. במשך השנים באוקראינה היו לי הרבה עבודות בתיאטרון והופעתי במקומות רבים. נסענו להופעות והיה כיף להיות בהופעות ברחבי ברית המועצות לשעבר: ברוסיה, באוקראינה, בקזחסטן, במולדובה ובבלארוס.

מימין: בילדותי, משמאל: אני מנגן

לאחר עלייתי ארצה, כבר מהיום השני שהיינו בארץ עבדתי במפעל טקסטיל לזמן מה, אחרי תקופה התחלתי לעבוד בחנויות ברחבי הארץ, סופרים, חנויות נוחות ועוד. כמה שנים לאחר מכן הייתי מנהל מחסן לזמן קצר. בשבע השנים האחרונות יש לי שתי משרות: האחת הינה אב בית בבית כנסת בקריית השרון, והמשרה השנייה היא להיות מנהל בבית תמחוי .

הכרתי את אשתי שמה רגינה באוקראינה, עשו לנו שידוך ביחד כבר שם, החלטנו להתחתן ולהביא ילדים. אחרי כמה זמן נולדה לנו בת באוקראינה. קראנו לה ויקטוריה או בקיצור – ויקי. כשויקטוריה הייתה רק בת שנתיים עלינו לארץ, אחרי חמש שנים נולד לנו בן והחלטנו לקרוא לו נתנאל, או בקיצור-  נתי. מאז אנחנו נפגשים בחגים, אנחנו חוגגים סוכות ביחד כל המשפחה: הנכדים והילדים של אחותי ז"ל, יחד עם הנכדים שלי. כל שנה אנחנו מתאספים מתחת לסוכה גדולה שאני בונה ומארח את המשפחה שלי לארוחה ולקידוש ביחד. אנחנו גם חוגגים ימי הולדת ביחד, אנחנו מגיעים למסיבות אחד של השני ומביאים מתנות. כיום, יש לי שני נכדים: שי לי בת 4 וחצי, ואלון בן כמעט 3, הם הילדים של בתי ויקי. לבני נתי טרם יש ילדים. התחביבים שלי היום הינם מוזיקה וספורט כמו שתמיד אהבתי כאשר הייתי ילד.

חפץ העובר בין הדורות 

יש לי מאפרה בצורת זבוב שקיבלתי מאבא שלי, הוא עשה אותה מפצצת רימון כאשר נלחם ברומניה. היא מאוד חשובה לי וזאת אחת מהמזכרות שיש לי ממנו, וגם שעון כיס שהיה שייך לאח של  סבא שלי ששמו משה.

מימין: אבי, משמאל: המאפרה שיצר

המסר שלי לדור  הצעיר הוא – אנחנו היהודים עם מיוחד, ואנחנו צריכים לזכור מאיפה באנו, ולשמור על כל המצוות ולהאמין תמיד.

הזוית האישית

ירמיהו: הייתי מאוד מופתע שנכדה של אחותי ביקש לראיין אותי. לדעתי הסיפור שלי אינו מיוחד, אך שמחתי שהתעניינת בו.

משה המתעד: מאוד נהניתי לראיין את דודי. הוא שמח לשתף אותי אבל גם חשב שאין לו שום דבר לספר, והנה – יש לו. אני שמח שתיעדנו את סיפורו במאגר המורשת של התכנית. לדעתי אבא של ירמיהו היה אדם מעניין, דרך הסיפור למדתי על ברית המועצות.