מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

סיפורי החל כאשר נולדתי בעיר קהיר שבמצרים ב-22.8.47. ילדה בכורה להורים צעירים. אבי עבד ברוקחות ומעט גם בעסקי הרפואה הביתית והסתדר יפה מאוד מבחינה כלכלית. אמי הייתה עקרת בית ולפני נישואיה עבדה כרוקחת במעבדת בשמים. היא הייתה מכינה לנו אוכל טעים, ריבות ומטעמים. הורי דאגו לכל מה שאחי ואני ביקשנו ולא החסירו דבר.

חיי כיהודייה במצרים היו מעולים. המלך באותה תקופה אהב מאד את העם היהודי. לדעתי, מכיוון שהרבה יהודים במצרים היו משכילים וחכמים שדאגו לפתח את מצרים ובכך פיארו את שמה בעולם. מאז ומתמיד שמרה משפחתי על המסורת וחגגנו את החגים בדרכים מאד מהנות. חגגנו את החג יומיים – היום הראשון אצל הורי אבי, ואת השני אצל הורי אמי.

הייתה לנו כובסת שהייתה באה פעמיים בשבוע על מנת לכבס את בגדינו. היה גם את "איש הגיהוץ", כך קראנו לו. הוא היה לוקח את חבילות הכביסה המכובסת ומחזיר אותה מגוהצת ומקופלת. בנוסף הייתה לנו עוזרת צמודה שגרה עם משפחתנו.  אני זוכרת את עצמי כילדה מאד מפונקת. לא רציתי לסחוב את התיק שלי אל בית הספר והעוזרת סחבה את התיק בשבילי.

אני זוכרת שבילינו הרבה עם המשפחה. בשעות אחר הצהריים, לאחר עבודתם של הורי, כאשר היה להם מעט זמן פנוי, הם היו לוקחים אותנו למועדוני אחה"צ. שם היינו נפגשים עם משפחתנו המורחבת, והיינו יכולים להזמין גלידה או כל דבר אחר שבו חפצנו. ברקע הייתה מתנגנת מוסיקה, וכאשר התנגנה במקצב הטנגו, אבי היה מזמין את אמי לרקוד ברחבת המועדון לצלילי המוסיקה היפה. אני זוכרת זאת כחוויה מהנה במיוחד.

בימי החופשות היינו הולכים לגן הציבורי או קרוב לנהר הנילוס. הצמחייה הייתה בשפע והעצים היו מטופחים. עד היום זכורה לי חוויה טראומטית כאשר אמי הביאה לי כריך ועורב ירד מן העץ וחטף את הגבינה מתוך הכריך מידי במהירות' ועף חזרה לעץ. עוד חוויה שזכורה לי, פעם בשנה היינו נוסעים לאלכסנדריה לנופש משפחתי לחודש שלם. שהינו שם בקראוונים שהיו פזורים ליד הים והעניקו לי תחושה של "חופשה". נהגנו לבלות בים ובחולות, ולהנות מהאווירה, האוכל, המסעדות והכל היה נראה לי מרגש ומהנה, גם חלק מהחגים היינו חוגגים שם.

האווירה הנעימה, השלווה והפסטורלית, האושר והחיים הטובים ובמיוחד תחושת הביטחון נשברו לפתע כאשר פרצה "מלחמת סיני" ובשמה המוכר "מבצע קדש". פתאום השלווה נעצרה והתחילה התנכלות רבה כלפי האזרחים היהודיים במצרים. המצב החמיר כאשר החליטו בממשלה להכניס את אבי לבית הסוהר על עצם היותו יהודי. שחררו אותו בבוקר שלמחרת, אך כאשר הוא הגיע הביתה הוא ואמי הגיעו להחלטה משותפת: "הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל!". למעשה הייתה זו משאלת הלב של אמי להגיע ארצה. כילדה שמעה מהסבתא שלה (שנולדה בטבריה והגרה למצרים בשל הרעב בארץ) שיום יגיע והיהודים יתאחדו שוב ויעלו ארצה. אני זוכרת שהפלגנו באנייה והגענו לנאפולי באיטליה. לאחר שהייה של שבועיים נסענו לרומא ומשם במטוס ישירות לנמל התעופה בלוד. אני לא אשכח זאת, הייתי בת תשע וחצי וזה היה בתאריך ה-14.1.57. בשעות הבוקר, הגענו למדינת ישראל.

חיכינו בנמל התעופה עד אחר הצהריים כי הייתה להם שיטה להגיע ליעד בערב לקראת החושך, כך שלא נמאן לרדת מהמשאית כשרואים רק פחונים וחולות.

 ההסתגלות לחיים החדשים בארץ ישראל

כשהגענו לאשדוד היו בקושי 11 "פחונים" למגורים, "בית" קטן מאד וצפוף, קירותיו היו עשויים מפח ובקירות היו חורים קטנים. בלילות הקרים הברד היה נכנס אל צריף הפח דרך החורים שבין הפח לגג האזבסט. בנוסף לקור שהיה מקפיא את עצמותינו, דבר נוסף שמנע את השינה הוא הרעש הנורא והבלתי פוסק של קולות התנגשות הברד בפח ובאסבסט.

כאשר התעוררנו בבוקר שלמחרת, הבחנו באנשים לבושים בלבן עם זקן, כובע בצורה מיוחדת ונעליים שפיציות. לאחר מכן התברר לנו שאלו העולים החדשים ממרוקו. כמו כן גילינו שהם ידעו לבנות טאבון מיוחד מן האדמה ובו הם נהגו לאפות פיתות. מהם היינו קונים פיתות חמות וטעימות שטעמן זכור לי גם כיום.

היו כמה ברזי מים בחוץ, והשירותים, אם אפשר היה בכלל לקרוא להם כך, היו בור באדמה שהיה מזוהם ומלוכלך וכמובן שלא בתוך הצריפים. לכן היו לנו סירי לילה בתוך הצריף. כל כך פחדנו לצאת בלילות אל השירותים כי היינו שומעים את יללות התנים קרוב מאד אל מגורינו. בבקרים היינו רואים על האדמה את עקבות התנים, דבר שאימת את פחדינו והציף אותם לילה אחר לילה מחדש.

התקופה הזאת הייתה לי קשה ובלתי נסבלת. מחיי עושר ונוחות במצרים, עברנו לעוני וחיי דלות. הפיתות שקנינו במעט הכסף שהיה לנו, היו הנחמה העיקרית, ואולי גם היחידה, של משפחתי.

לאחר כמה זמן הצלחנו לאתר את האח של אבי שעלה ארצה כבר בשנת 1948. כאשר נפגשנו וספרנו לו על סבלנו ועל החיים החדשים במדינת ישראל, הוא טען שאנחנו צריכים להודות על המצב שלנו, וסיפר: "כאשר הגענו לפרדס חנה – קיבלנו אוהל לא צריף. היו גשמים ורוחות חזקות שהעיפו את האוהל ברוח ונשארנו תחת כיפת השמיים".

עם כל זאת, אני חושבת שהייתה לי ילדות די מאושרת, יחסית לשאר הילדים בגילי באותה תקופה. למרות שהחיים היו קשים וחיינו בפשטות רבה בארץ ישראל. את אבי שיבצו בעבודת דחק בקק"ל. הוא היה צריך לחפור ולשתול עצים. אמי עבדה בשדה כותנה ואני זוכרת שהיא הייתה חוזרת עייפה ומותשת בסוף יום העבודה.

לאחר כמה זמן, העבירו את אמי לעבודה כטבחית בבסיס צבאי, בעוד אבי התקבל לעבוד במפעלי "רוגוזין" שנפתחו לראשונה.

את האוכל באותה תקופה (הצנע) ניתן היה לקנות באמצעות פנקס ובו היו תלושים, בהם היה מפורט במדויק כמה מותר לקנות מכל דבר. היה גם "שוק שחור" כמובן אך כמעט אף אחד לא הרשה לעצמו לקנות שם מאחר והכל היה כל כך יקר.

אני הייתי ב"נוער העובד" ונהגנו לצאת הרבה לכרמים ולגבעות נטושות באשדוד – מה שהיום אזורי יא וט"ו. כיום כבר אין כרמים וגבעות שם, אלא אזורים בנויים ומפותחים. באמצע הקיץ כבר ניתן היה לראות את אשכולות הענבים על הענפים בכרם. את כל מה שקטפתי הייתי מביאה לאמי והיא הייתה מכינה. לדוגמא, מעלי הגפן, "ממולאים" עם אורז. מהענבים הייתה מכינה ריבות ושלל מטעמים.

כך למרות הקשיים הרבים שהיו לנו, עדיין הרגשתי כילדה מאושרת. ניסינו למצוא נחמה בכל דבר טוב שקרה לנו וגם כאשר היה קצת פחות טוב …

 להצליח גם אם קשה

כשהגיע הזמן  להנגיש לילדי העולים החדשים את החינוך והלמידה עדיין לא היה בית ספר באשדוד ולכן גם לא היו כיתות ללמוד בהן, לכן הוחלט לקחת את אחד מהצריפים אשר נועדו למגורים ולהפוך אותו ל"כיתה" שבה יהיה ניתן ללמוד וללמד.  לאף אחד מאתנו לא היו מחברות, ספרים וכלי כתיבה. רק בהמשך הצלחנו לקבל את הציוד הנדרש וללמוד.

יום אחד הגיע אל רחבת הצריפים באשדוד, היכן שגרנו מורה חייל. שמו היה בני מסיקה. בתום שרותו הצבאי החליט לחיות באשדוד ללמד ולהיות מראשוני העיר אשדוד. רק לפני 15 שנים, כאשר פגשתי את בני החייל הופתעתי לשמוע מפיו שהציוד המשרדי שהגיע אלינו כל כך "בקלות", כלל לא היה מגוף ממשלתי או ציבורי או כל עמותה שהיא. בני כל כך רצה ללמד אותנו ולמרות שהוא היה חייל, בסכום הזעום שקיבל כמשכורתו, מכספו האישי, קנה כמה מחברות ועפרונות, חצה לשניים וחילק לנו על מנת לאפשר לכל התלמידים ללמוד.

אחרי מספר חודשים, עברנו מאזור הצריפים אל הבתים הקטנים שדמו לקרטון קשיח. כינויים היה "בתי קליפורניה". באותה תקופה היו  אנשים שעזבו את הארץ והיגרו לארצות אירופה וארה"ב. אך גם היו הרבה שנשארו והיו בטוחים שזוהי "הארץ המובטחת".

במשך השנים נבנו בתי ספר גם לשכבות ט' ו-י' אך תיכונים עדיין לא היו באשדוד. היו כמה מחברי שנסעו ללמוד בערים אחרות, על מנת לסיים יא – יב.

אני וחברי החלטנו שאנחנו נקים בכוחות עצמנו תיכון באשדוד. ספרים כמובן שלא היו. היינו הולכים לספריית בית הספר, שואלים כמה ספרים, מתחלקים לקבוצות לימוד. כל ספר שימש לחמישה ילדים לפחות, כי לא היו מספיק ספרים לכולם, כדי שכל אחד ילמד באופן אישי. ביום שלמחרת מוקדם בשעות הבוקר, היינו מחזירים את הספרים לספרייה.

כאשר הייתי בשכבה ט', החלטתי להעלות הצעה בכיתתי. באותה התקופה לא היה כסף כדי להחליף בגדים באופן יום יומי. המון ילדים היו מגיעים עם אותם הבגדים לבית הספר. אני הצעתי שתהיה תלבושת אחידה על מנת למנוע פער חברתי בין התלמידים שאין באפשרותם להחליף תלבושת, כל יום על פי צו האופנה. המורה העלתה את ההחלטה להצבעה כיתתית וכמעט כולם הצביעו בעד תלבושת אחידה. הצעתי התקבלה וכך הוכנס ה"חוק" של תלבושת אחידה בבתי הספר.

הבילוי שלנו, בכל יום שישי בערב היה ללכת לרקוד. כל פעם בבית של אחד החברים מהכיתה. דבר אשר תרם לגיבוש החברתי שלנו והרגשנו כמו במשפחה רחבה. 

חברי ואני היינו המחזור הראשון באשדוד שסיים את כיתה י"ב. מתוך כ-20 תלמידים, 18 מאיתנו קיבלו תעודת בגרות, והמשיכו ללמוד לימודים גבוהים באוניברסיטאות. הפכו לאנשים מלומדים, משכילים ובעלי תפקידים בכירים בישראל.

סרטון שצולם ע"י ד"ר גויסקי יעקב בפגישת מחזור של תלמידי הכיתה

סרטון נוסף מפגישת המחזור – https://youtu.be/ARgwr_k2AjU

בתום התיכון לא רציתי להיות לעול על הורי ולכן תמיד עבדתי ובמקביל למדתי. בזמן עבודתי בבנק לאומי גם למדתי בערב בת"א דיפלומה בנקאית, ובנוסף במשך 3 שנים 7 קורסים באנגלית. ברבות הימים כשמקומות עבודה רבים נסגרו באשדוד עם סגירת המפעלים כמו רבלון, ליילנד, רוגוזין, תעשיות צמר וסנפרוסט (שם עבדתי כמזכירת סמנכ"ל במפעל של 700 אנשים) ובמקומות עבודה שדרשו טכנולוגיה מתקדמת.

תמיד המשכתי ללמוד ולהתקדם, עד שבסוף הצלחתי למצוא את המקום הקבוע והיציב שלי כמו מפעל אינטל בקרית גת שהרגיש לי הכי נכון עבורי, בו גם הרגשתי שמעריכים אותי ואת עבודתי כמזכירה בכירה ושאני מגשימה את עצמי.

תמיד שאפתי ללמוד ולהצליח בזכות עצמי. פעמים רבות המציאות לא אפשרה לי לעבוד ונאלצתי לוותר על מקומות עבודה, אך תמיד המשכתי, נלחמתי והאמנתי בעצמי ולבסוף הצלחתי.

 הגשמה עצמית

כיום אני מתנדבת רבות למען המדינה בכך שאני פועלת לטובת איכות הסביבה. במסגרת "המועצה לארץ ישראל

יפה". אני וקבוצת מתנדבים נוספים, הולכים ובודקים את איכות הסביבה והחיסכון באנרגיה במפעלים, ובערים

שונות בארץ ועושים הכל על מנת לשמור ולדאוג למדינה בכל דרך אפשרית.

בנוסף, אני חברה בארגון התנדבות בשם "ליונס". ארגון "ליונס" הינו ארגון לפעילות התנדבותית-חברתית, הפועל לטובת הקהילה כחלק מארגון בינלאומי. פרויקט הדגל של הארגון בישראל הוא ללכת לגנים ולבתי ספר ולבדוק את עיניהם של הילדים על מנת לשלול את תופעת העין העצלה ולכך אני שותפה.

https://youtube.com/shorts/EBV67JFDK_Y – סרטון נוסף: תפילת השלום שנתנו לי הכבוד להקריא באותו ערב

אני חושבת שאני חלוצה בעיר אשדוד דווקא בתחום החינוכי. אני מאמינה שלמרות כל הקשיים שהיו, מעולם לא ויתרתי לעצמי. הלכתי ולמדתי ועבדתי. אני וקבוצתי הצלחנו להביא הישגים רבים לעיר אשדוד. אני מקווה להמשיך בעשייה שלי כמה שיותר. אני מקווה שהדור הצעיר ידע להעריך דווקא את המובן מאליו. התאמצתי, הייתי נחושה והצלחתי לעשות את מה שמאז ומתמיד רציתי ללמוד, לעשות ולתרום למען מדינת ישראל.

הזוית האישית

סיפורה של רבקה תועד כחלק מתכנית ראשוני אשדוד וקבוצת הצוערים בעיר.

ברצוני לשבח מאוד את מי שיזם את הרעיון של תיעוד ראשוני אשדוד, ומי שעובד ומשקיע שעות על מנת להוציא רעיון זה לפועל! זה החזיר אותי עשרות שנים לאחור, לתקופת הראשוניות, החלוציות, הרצון  והמוטיבציה של הדור שלנו להגיע להישגים, ללמוד ולהתקדם, למרות התנאים הקשים שהיו קיימים.

חשוב לי מאוד שהדור הצעיר היום, המקבל כמובן מאליו את החשמל במקום מנורות הנפט, המזון במקרר המלא, הקניה ללא תלושי קיצוב, על  שהוא מוגן בבית עם 4 קירות, הגנים, בתי הספר היסודיים והתיכוניים, החוגים וגם הלימודים הגבוהים בעיר, המים הזורמים בבתים, השירותים בבית, המזגנים, המיקרוגל, האינטרנט,  הטלפונים הסלולרים – פשוט החיים הנוחים בהשוואה לתקופת ראשיתה של אשדוד. חשוב לי שיודו ויעריכו את החיים שלהם – שיכירו בזה שזו תוצאה של עבודה קשה של הוריהם, של הסבים והסבתות – ראשוני אשדוד.

חשוב לי גם שהדור החדש הנוכחי ישמור על הקיים מבחינת הערכים שלנו כבני אדם, וגם מבחינה אקולוגית, וזו הסיבה שאני מתנדבת במועצה לישראל יפה ובארגון ליונס כאמור בתיאור שלי לעיל.

רציתי לציין שנהניתי מאוד להתראיין על ידי האחיות הודיה ולינור גז,  שתי נערות חינניות וחמודות, ובעלות מוטיבציה להשקיע זמן ולחקור את עברה של אשדוד על אנשיה וסיפוריה – ישר כח!