מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית רוזן, בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, לודמילה צירולניקוב. יחד תיעדנו את סיפורה.

סבתא לודמילה מספרת על ילדותה ובגרותה בברית המועצות

נולדתי בברית המועצות בשנת 1953, החיים של היהודים לא היו קלים, והחינוך ברוסיה היה נוקשה, הדרישות היו גבוהות, היו לי מורים מעולים שאהבתי מאוד. היה כיף להקשיב להם, והם ידעו להעביר את החומר בצורה קלה ופשוטה להבנה, ולא הייתה להם בעיה לחזור על אותן נקודות מספר פעמים עד שכל ילדי הכיתה היו מבינים.

 אני בגיל שש

בבית הספר לא היינו חוגגים את חג פורים או כל חג דתי אחר, רוסי או יהודי, בגלל השלטון הקומוניסטי, ולא ידענו את הסיפורים שמאחורי החגים. בבית הסבירו לנו את המשמעות הכללית, אך לא הכרנו את המסורת לעומק, רק ידענו שצריך להכין עוגיות בצורת משולש שהיו טעימות מאוד גם ללא קשר לחג.

בתקופת החורף בילדותי הוא שהיה קר מאוד, היה המון שלג ואפשר היה לעשות סקי ולהחליק על קרח. בנוסף, נהגנו לבנות אנשי שלג. הקור הגיע לא פעם למינוס 30 מעלות. כמו כן הייתה נפוצה מחלת השפעת, והתגברנו עליה בעזרת שתיית תה עם לימון ודבש והרבה מנוחה, בלי ללכת לבית ספר או לצאת לשחק עם חברים.

למרות הכל, אני מתגעגעת לתקופת החורף מכיוון שנהניתי בה מאוד, וכל הזיכרונות שלי נעימים וכיפיים.

בברית המועצות בנות לא שירתו בצבא. בגיל 18 כבר התקבלתי לאוניברסיטה והתחלתי ללמוד כלכלה ותעשיה. הלימודים היו מאוד קשים ומאתגרים והיה חשוב לי מאד לקבל ציונים טובים. כשסיימתי את האוניברסיטה פגשתי את בעלי לאוניד (סבא של עמית).

העלייה ארצה

עליתי ארצה מברית המועצות. משפחתי רצתה לעלות לארץ מאז ומעולם מכיוון שתמיד הרגשנו שאנחנו גרים במדינה. במשך עשרות שנים הגבולות של בריה"מ היו נעולים ואי אפשר היה לצאת לחו"ל. כשברית המועצות התפרקה ופתחו את הגבולות,עלינו לארץ ישראל. רציתי לעלות לארץ ישראל, כי חלמתי לחיות במדינה שכולם בה יהודים כמוני, כדי שאפשר יהיה לשמור על מסורת באופן גלוי ולא בסתר וכדי שהבת שלי, אימא של עמית תרגיש שווה בין השווים. האנטישמיות בבריה"מ התחזקה משנה לשנה ולא רצינו להיות מוקפים באנשים ששונאים אותנו.

הקושי הכי גדול מבחינתי לפני העלייה היה עניין התשלומים לממשל הסובייטי. היינו צריכים לשלם המון כסף כדי לוותר על אזרחות, בגלל שכל מי שהייתה לו אזרחות סובייטית לא יכול היה לצאת מהמדינה. בנוסף, היינו צריכים לשלם המון כסף כדי "להחזיר" את הדירה שלנו למדינה, כי אסור היה למכור אותה. עוד היינו צריכים להחזיר למדינה סכומים גבוהים בגין שכר לימוד באוניברסיטה כי ההשכלה הגבוהה בבריה"מ הייתה בחינם. גם המחיר הנפשי היה אדיר כי זה לא קל לעזוב מקום מגורים כשכולם קוראים לנו "הנוטשים" ובוגדים ולפעמים אפילו באמת הרגשנו ככה.

עלינו לארץ אחרי שהגשנו בקשה לעלות באמצעות שגרירות של מדינת הולנד, כי אז עוד לא היו קשרים דיפלומטים בין בריה"מ לבין ישראל ולא היתה שגרירות ישראל. הבקשות הועברו לישראל ואחרי שאושרו, עלינו למטוס וטסנו דרך בודפשט עם חברת תעופה הונגרית ומבודפשט לבן גוריון עם חברת אל על.

ההצלחות שלנו בעלייה לארץ היו בכך שזכינו בבית יהודי חם, ברחובות, ויחס מכבד, מצאנו הרבה חברים חדשים גם בקרב ילידי הארץ וגם בקרב עולים חדשים.

הזוית האישית

הנכד עמית: שמחתי ללמוד על השורשים של סבתא, איפה חיה בילדות וכיצד גדלה שם.

סבתא לודמילה: היה לי כייף להיפגש בתדירות יותר גבוהה עם עמית ולספר לו על עברי. הקשר הרב דורי חיזק את הקשר בנינו.