מאגר סיפורי מורשת

שמי נאווה רוזנברג, סבתא של ליבי עמה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ויחד תיעדנו את סיפורי. הסיפור שלי מתחיל בסוף המאה ה-18 כשסבא של סבא רבא שלי הגיע לארץ והיה בין המייסדים של המושבה "מזכרת בתיה".

אני דור רביעי בארץ, כלומר נכדתי ליבי היא דור שישי שנולד בארץ. אבא שלי, שמואל מאירוביץ, נולד בתל אביב בשנת 1929. הוא היה מחלוצי תעשיית הנעלים בארץ. כשהיה בגיל 14 הוא הצטרף לארגון ההגנה ובהמשך התגייס לצה"ל. הוא נלחם בגזרת מצריים באזור מצודת יואב. בזמן המלחמה כתב יומן אישי על מהלך הקרבות. כשסיים את השירות הצבאי התחיל לעבוד עם אבא שלו במפעל הנעליים.

אימא שלי, ישראלה לבית ארקין, נולדה במושבה "מזכרת בתיה" בשנת 1931. הם חיו חיי חקלאות בתנאים קשים אבל הרגישו חלוצים בארץ ישראל. בגיל 14 היא עברה עם הוריה לגור בתל אביב ברחוב הקליר ליד גן החיות שהיה בתל אביב (כיום זה גן העיר). בגיל 15, אמי למדה לרקוד בלט בסטודיו של "מיה ארבטובה" שהיה בשדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון). בחצר של הסטודיו חפרו בור גדול מאוד למחבוא של נשק למלחמה נגד הבריטים. המחבוא נקרא "סליק". לפני קום המדינה אבא שלי הוצב על ידי ארגון "ההגנה" לשמור על "הסליק". שם הכירו הורי, התאהבו והתחתנו בשנת 1950.

סבי אריה מאירוביץ הגיע לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1926.

עוד בפולין הוא עסק בסנדלרות. ברחוב העלייה 54 בתל אביב הוא פתח בית מלאכה לייצור נעלים ועבד בייצור נעליים לצבא הבריטי במצרים.

בשנות ה-60 כשהעסק התחיל להתפתח והמקום ברחוב העלייה היה קטן, בני המשפחה החליטו לבנות מפעל חדש ברחוב יצחק שדה. את המגרש רכש סבי אריה כבר בשנות ה-30. המגרש היה באזור הביצות של ואדי מוסררה, הוא נחל איילון, שבחורפים רבים עלה על גדותיו. לאחר ההצפה הגדולה בשנות ה- 50 וניקוז הואדי, השטח יובש ואפשר היה לבנות את מפעל נעלי הילדים בשם ״נעלי אוניון״.

 בית החרושת לנעליים "אליגנט" אריה מאירוביץ, תל-אביב א"י

כשאבא שלי נכנס לעסקי הנעליים, הוא נסע לאיטליה לחצי שנה, שם למד איטלקית, ואיך לייצר נעליים בשיטות מודרניות. הוא הביא חומרי גלם ומכונות על סרט נע. כשפתחו את המפעל שלנו, הוא היה הגדול והמודרני ביותר בארץ ובתקופת השיא הוא העסיק כשישים עובדים. כשמלאו לי ארבע שנים, סוכן הפרסום שלנו הציע שאהיה דוגמנית הנעליים של המפעל.

דוגמנית הנעליים

כך מגיל צעיר התחלתי להופיע בתצוגות אופנה של בגדי ונעלי ילדים בשיתוף עם חברות אופנה שהיו אז בארץ. לעיתים היו מגיעים צלמי אופנה אלינו הביתה כדי לצלם אותי עם הנעליים שיוצרו ע״י אבי במפעל. המשכתי להופיע בפרסומות ובכתבות בעיתונים עד גיל 12 ואז החלטתי להפסיק. אני זוכרת את התקופה הזו כחוויה מיוחדת וייחודית שרק למעט ילדים אז היתה ההזדמנות לעשות זאת.

 העץ המשפחתי שלנו

הזוית האישית

ליבי: היה לי מאוד כיף ומהנה לכתוב את הסיפור עם סבתא. למדתי המון על המשפחה דברים שלא ידעתי למשל: למדתי שהמפעל לנעליים של המשפחה שלנו מכר נעליים ללהקות וגם אוצר המילים שלי התרחב מאוד.

סבתא נאוה: נהניתי מאוד לאורך כל התוכנית של הקשר הרב דורי. הציפייה למפגש הקבוע עם נכדתי בבית הספר, עם החברים, המורות והסבתות והסבים, פתח בפני את האפשרות לראות צד אחר בחייה של נכדתי.