מאגר סיפורי מורשת

ממלחמה לשלום ומחזון לתקומה

סבתא דליה מספרת לנבו.

הגורל האישי שלנו בארץ והגורל של העם היהודי בכלל מלווה מלחמות והחלום של כולנו היא של תהיינה יותר מלחמות ושנזכה לחיות בשלום בארץ ישראל ובעולם.

את חיינו האישיים ליוו מלחמות רבות. אמי מלכה אוריון (פלח) ואבי משה אוריון (פוטוריצקי) נולדו ברוסיה ועברו שם את מלחמת העולם הראשונה. מצעירותם האמינו שמקומם לא בניכר אלא בארץ ישראל והצטרפו לתנועת נוער חלוצית-ציונית. כבר בחו"ל למדו עברית והשתתפו בהכשרות שמכינות לחיים בקיבוץ.

אבי פגש את אמי בפעם הראשונה בבית הוריה, כשמסגרת תפקידו בהנהגה הראשית ביקר בבתי המשפחות כדי לשכנע את ההורים להרשות לצעירים לעלות ארצה. למרות התנגדות הוריה עלתה מלכה ארצה ופגשה את אבי משה בהכשרה בגבעת גנים. העלייה ארצה הצילה את חייהם, כי יתר בני המשפחות המסועפות ניספו בשואה.

סבא משה (סבא רבא של נבו) ברוסיה עם אמובלה ואחותו סוניה

בגלל רצונו של אבי ללמוד הם עברו לירושלים וגרו בשכונת כרם אברהם. שם החל אבי ללמוד באוניברסיטה העברית על הר הצופים. אמי עבדה כאחות בבית החולים הדסה שעל הר הצופים. מלחמת העולם השנייה, השואה וחוסר הידיעה לגבי המשפחות שנותרו באירופה גרמו לאמי לרצות לקחת חלק במאמץ המלחמתי נגד הנאצים. היא התנדבה יחד עם עוד נשים ארץ ישראליות לשרת בחיל העזר של הצבא הבריטי-אט"ס. 

סבתא מלכה בצבא בשנת 1942

היא שרתה בבית החולים הסקוטי בקהיר. עבור התנדבותה קבלה תעודת חייל. אבי עבד כגפיר בירושלים, והיה מורה בסמינר בית הכרם ולימים סיים תארים מתקדמים באוניברסיטה העברית על הר הצופים.

 סבא משה בירושלים 1942

כרטיס הזהות

הוריי התנדבו בזמן המלחמה בירושלים במשמר העם – שהיה יחידת מתנדבים שנועדה לשמור על הסדר בערים הגדולות, בהן חיפה, תל אביב, צפת וירושלים.

הורי בצעירותם

אני נולדתי בירושלים על הר הצופים. בתעודת הלידה שלי כתוב נולדה בפלסטינה-א"י. לאחר הכרזת המדינה פרצה מלחמת העצמאות וירושלים הייתה במצור, מכיוון שלא היה הרבה מה לאכול אכלנו חובזות (חלמית), שמעליהם עשו קציצות, ואספקת המזון הגיעה על ידי שיירות שעלו מהשפלה בהפוגות בין הקרבות.

זוכרת שפעם הגיעה שיירה ואחד החיילים נתן לי עגבניה ,אבל היא נפלה לי והתגלגלה במורד הרחוב, או שפעם נפלה פצצה על גג הבית בו גרנו ברחוב עובדיה בשכונת כרם אברהם בירושלים, אבל למזלנו היא שקעה בזפת ולא התפוצצה. כילדה, הצטערתי כי רסיסי זפת מהגג לכלכו את כלב הצעצוע האדום שהיה על המרפסת. בהפוגה השנייה ירדנו לשפלה בגלל שמשרדי הממשלה בהם החל אבי לעבוד במחלקה לסטטיסטיקה הועברו לקרייה לתל אביב. נסענו בדרך חדשה שנפרצה בהרים-דרך בורמה ובגלל האבנים שבדרך המשאית התנדנדה וזכור לי קול הזכוכית של הבקבוקים והכלים במטען. 

בתחילה גרנו בצריף בשכונת מכבי הישנה קרוב ליפו. את הלחם היינו צריכים לתלות בתוך שקית כדי שעכברים לא יאכלו אותו. באחד הלילות אמי הייתה צריכה ללדת ואבי שרץ ברגל לרחוב יפו תל אביב כדי למצוא מונית נפל לבור ונפצע ברגלו כך ששניהם הגיעו לבלינסון שם נולד אחי עוזי.

עברנו ליפו לבית נטוש שהיווה מקום מוגן, יפה ומעורר דמיון. הבית היה עם רצפות צבעוניות, תקרות גבוהות, חצר עם יסמינים, ורדים וברכה, ממש "אלף לילה ולילה". ביפו נהגנו לקנות קרח אותו סחבו במלקחיים מיוחדות כדי לשים בארון הקירור (עוד לא היו פרידג’ידרים), מחנות ששכנה בשכנות. שיחקנו בחוץ בחבל, (לצלילי שירלי טמפל קופצת בחבל) קלאס, חמש אבנים ועוד.

את דוד הרחצה הדליקה אמי בגללים של סוסים וקרשים שהיינו אוספים בחוץ. בחצר למדתי להכיר את העולם דרך קריאת ספרים מרובים שעוררו את דמיוני ואת הרצון לראות עולם. ליד בית הספר המרכזי ביפו ששכן ליד המסגד, היו רוכלים שמכרו תורמוס גביעים מגולגלים בנייר עיתון, תפוחי עץ מסוכרים וסוכריות בצורת תרנגול, עליהם הכריז הרוכל: "יאללה גידיאלה".  בכתה ה' עברנו ליד אליהו שהיה אזור עם דירות שיכון בלב שדות ופרדסים ושם הצטרפתי לתנועת נוער שדגלה בהליכה לקיבוץ . שנים אלה היו מלוות בלימודים, פעילויות בבית, פעולות בתנועה, טיולים רבים ברגל להכרת האזור (גבעת בטיח למשל ששכנה בקצה הרחוב והיום מכונה העיר הלבנה).

אבי בשעות הפנאי

נופש באשקלון עם חברים 

אני אחי והורי

סבתא מלכה עבדה עד גיל בכיר וזכתה להערכה מרובה

סבתא דליה מספרת על ההיכרות עם סבא ניקי

עם התגייסותי לצה"ל הכרתי בבסיס את בעלי ניקי שעל סיפור האישי המיוחד של “הילד מהרכבת”, סופר במשפט אייכמן ופורסם בכתובים. איתו נסעתי לארצות רבות והגשמתי את חלק מסקרנותי לגילוי העולם, שהתפתחה עוד בצעירותי.

סבתא דליה וסבא ניקי 1962 (סבא וסבתא של נבו)

הבן תמיר נולד בחו"ל, אייל, שלימים נפטר ולילך שתיבדל לחיים ארוכים נולדו כבר בארץ. חזרנו ארצה כדי שהילדים יקבלו חינוך כאן. אני למדתי עוד בארץ לתואר ראשון והמשכתי לתארים מתקדמים בחו"ל, לכן כשחזרנו ארצה התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל אביב ובמסגרות אחרות. את אהבתי לאמנות הגשמתי במהלך השנים כיוצרת, אוצרת, מרצה ועוד.

ציוריי עוסקים בנושאים שונים, ביניהם יש מתייחסים לנושא השלום. פעילות שהייתה מכוונת לעסוק בחינוך לשלום דרך אמנות הייתה בעבודה עם ילדים משלוש הדתות. וחינוך דרך אמנות על הדברים המשותפים לכולם כבני אדם.

בבית בו גר נבו עם יתר בני המשפחה האהובים: גומא אחיו, בתי לילך ובעלה אור, תלוי ציור צבעוני גדול ממדים המתאר אלמנטים של צמחיה ומים ומתייחס ל"טבע ושלום".

מציורי "טבע ושלום"

ציורים נוספים הם לדוגמה: "דגל השלום", ציור באורך שישה מטרים בצבעי שמן שהיה תלוי על הקיר החיצוני של תיאטרון גבעתיים (תיאטרון השלום), בשנה הראשונה לאחר הקמתו. ציור על מעטפות “יום ראשון”, שיצאו על ידי דואר ישראל לכבוד הסכם השלום בין ישראל וירדן והשתתפות בתערוכה על הנושא שנערכה במוזיאון ארץ ישראל.

קישור למבחר מאוסף הציורים של סבתא דליה הקר – אתר מוזיאון ישראל, ירושלים

אוצרת דליה הקר

אחת מהפעולות הבולטות הייתה מכירת ציורי במכירה פומבית שנערכה באנטוורפן ("ארוחת השלום"), עבור מוזיאון תל אביב. בארוחת המכירה שנוהלה על ידי בית המכירות הפומביות "לודמיר" נכחו שגרירי ירדן, מצריים וישראל. הסיפור איך הגיעה עבודתי למכירה כה מכובדת נובע ממקריות לא מקרית.

במסגרת תפקידי כעיתונאית במערכת "במת האישה" התבקשתי לפגוש את גב' גוטמן יו"ר איגוד בידיים הבלגי של מוזיאון תל אביב. הידידים עזרו להביא תערוכה מכובדת של האמן אמדאו מודליאני למוזיאון תל אביב ואני כעיתונאית המתמחה בין היתר בנושאי אמנות, התבקשתי לראיין אותה ולכתוב על הידידים ועל האמן והתערוכה. הכתבה נקראה "מודליאני מאחורי הקלעים". במהלך השיחה סיפרה לי שהיא פסנתרנית ושאלה אותי למעשי. כאשר שמעה שאני גם יוצרת בקשה לראות דוגמאות ושאלה אם אסכים לשלוח אחת מעבודותי לארוחת השלום בבלגיה. כמובן שהסכמתי יצירתי "הסנה הבוער") ייצגה את ישראל בכבוד. מי יתן והרצון הכנה של האזרחים לשלום בארץ ובעולם יתממש במהרה בימינו אמן וכולם יוכלו לנשום לרווחה.

ברבות השנים גדלה וצמחה משפחתנו, נולדו: שלושה ילדים: תמיר 1967, אייל ז"ל 1973-1978 ולילך (אימא של נבו) 1980.

לזכרם של ניקי ואייל ז"ל

יש לי שישה נכדים: טל, פז, עדן, אוריין, נבו וגומא. שלוש נינות: ריי, מילה וסול

אימא אבא אני סבתא גומא וסתקי

אנו משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי במיזם מיוחד בשיתוף עם מוזיאון אנו – FOODISH – האגף הקולינריה של אנו – מוזיאון העם היהודי.

המתכון הנבחר שלנו ממטבחה של סבתא דליה –  עוגת תפוחים הולנדית

המתכון שלנו עוגת תפוחים הולנדית

נבו וסבתא דליה מכינים יחד את העוגה – סרט

הזוית האישית

נבו אומר לסבתא: היה לי מאוד כיף לעבוד איתך ומפגשי תכנית הקשר הרב דורי עזרו לי לדעת יותר על העבר של המשפחה שלי ותודה שבאת לבלות איתי סבתוש.

סבתא לנבובי: איזה כיף היה להיפגש איתך נכדי האהוב. בכל מפגש אני מרגישה יותר קרובה ומגלה כמה אתה נהדר ומיוחד ומפנק ועוזר. זכיתי!

נבו וסבתא דליה לפני מספר שנים